Bava Batra 17b – בבא בתרא יז:‏ – Shas HaMeforash

(1)

פָּתַח בְּבוֹר וּמְסַיֵּים בְּכוֹתֶל (לִיתְנֵי אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִבּוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ ג״טשְׁלֹשָׁה טְפָחִים).

GEMARA: The tanna of the mishna opens by speaking of a pit: A person may not dig a pit close to the pit of another, and yet he ends with a reference to a wall: Unless he distances it from the wall of another. Let the tanna teach: Unless he distanced his pit or ditch three handbreadths from the pit of another, just as he begins his statement by referring to a pit. Why does the mishna suddenly mention a wall here?

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרמב״ןרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

[תוספות ישנים כתוב יד] פתח (בכותל וסיים בבור) [בבור וסיים בכותל] הוה ליה למיתני אלא א״כ [הרחיק] מבורו דאילו מכותלו הבנוי על גבי קרקע הוא. ומשני אמר אביי ואיתימ׳א ר׳ יהודה מכותל בורו שנינו. כלומר, האי כותל דקתני מכותל הבור קאמ׳ר שאפ׳ילו הוא קרוי כותל. ופריך וליתני מבורו של חבירו ואנא ידענא דמכותל בורו קאמ׳ר, דאי מחלל בורו קאמ׳ר אין זה נכנס לתוך שלו כלום ופעמים שהוא סותר אפ׳ילו כותל של חבירו אם הוא רוחב יותר משלשה (-עכ״ל רש״י). וא״ת מנא [לן] שהכותל הראשון הויא שיעור הרחק מן המצר, דילמא התחיל בורו למצר ממש וצריך להרחיק עתה ג׳ טפחים, ותירץ הקונטריס דלא מצינא למימר הכי משום דלקמן מוקמינ׳ן לה מתני׳ כשבאו לחפור בבת אחד א״כ הוזקק לשניהם להרחיק כל אחד ואחד ג׳ טפחים, כך משמ׳ע שיטת הקונטרי׳ס. ומה שפי׳רש הקונטרי׳ס דאי הוה תני מבורו של חבירו נמי הוה ידעינן דמכותל בור קאמ׳ר דאי מחלל בורו קאמ׳ר אין זה נכנס לתוך שלו כלום ופעמים שהוא סותר את כותל חבירו אם הוא רוחב משלשה - אין הלב נוטה לסברא, דאדרבה נוכל לומר אי הוה תנא מבורו הוה משמע מחלל בורו, ובשסמך הראשון ובאו לחפור בבת אחד כל חד מרחיק טפח וחצי ותו לא.

לכן נראה כגיר׳סת ר״ח וה״ג: פתח בבור וסיים בכותל, וליתני אלא א״כ הרחיק מבורו, אמ׳ר אביי ואי תימ׳א רב יהודה מכותל בורו שנינו והא קא משמע לן דכותל בור וכו׳, ואיכא נפקותא לעניין מקח וממכר כדמפרש תלמודא והכי נפקא, וכי תימא דליתני [אלא] א״כ [הרחיק] מבורו ו׳ טפחים דהוו לכל חד וחד ג׳ טפחים אכתי לא הוה ידענא אלא דין דהרחקה אבל דין דכותל לא הוה ידענא כמה צריך לעוביו להך דקאמ׳ר דהא קמ״ל דצרי׳ך לכותל בור ג׳ טפחים. ורבינו יצחק ב״ר אברהם מקיים גירס׳ הספר׳ים, וה׳כי פ׳ירושו, וליתני אלא א״כ הרחיק מבורו, והוה ידענא דמכותל בורו, דאי מחלל בורו ליתני אלא א״כ הרחיק ממנו, דאבור דרישא קאי, דקתני סמוך לבורו, א״נ מצי למיתני אלא א״כ הרחיק ג׳ טפחי׳ם ואנא ידענא דקאי אבור דרישא, אלא פשיטא דר״ל מכותל בורו כדפרי׳.

[רמב״ן] גמ׳, ה״ג רש״י ז״ל פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואיתימא רבי יהודה מכותל בורו שנינו, וליתני אלא א״כ הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים. וכך פירושו וכו׳ ור״ח ז״ל גריס: פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא א״כ הרחיק מבורו של חבירו ג׳ טפחים, אמר אביי מכותל בורו שנינו, ומאי קמ״ל, הא קמ״ל וכו׳.⁠^א

[ספר ההשלמה] התחלת הדברים צריך אתה לידע כי כל הנזקים השנוים במשנתנו זאת עד משנת מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות והוא בכל גירי נינהו אע״פ שיש לדקדק על מקצתן האיך היו גירי אפילו הכי גירי נינהו ובזה השוו רבינו חננאל והרב אלפסי ז״ל ור׳ יעקב (ר״ת) ז״ל, והראיה על זה מדפריך בגמ׳ (כב:) גבי סולם ושובך נימא תנן סתמא דלא כר׳ יוסי, ומאי טעמא לא פריך הכי בכל המשניות השנויות עד סולם ושובך שמע מניה דגירי נינהו ומיהו לאו ראיה הוא, דאיכא למימר דבהני משניות פשיטא לתלמודא (דגירי) [דלאו גירי] נינהו, ובמתני׳ דסולם ושובך הוא דקא מבעיא ליה נימא דהאי מתני׳ נמי דלא כר׳ יוסי וכן נראה שפר״ש ז״ל, ומיהו כיון דרבנו חננאל והרב אלפס ז״ל ורבינו יעקב ז״ל שוים דכלהו גירי נינהו – כוותייהו עבדינן.

[שו״ת הרא״ש כלל קח סי׳ י] פר״ח על מתניתין דמרחיקין את הסולם מן השובך, ופריך בגמ׳ לימא מתניתין דלא כרבי יוסי. ופר״ח ז״ל: מכדי בריש פירקין בארחוקי משום היזקא קא מיירי אמאי לא קאמר בחד מינייהו לימא דלא כרבי יוסי אלא הכא לחוד, שמעינן מינה דפירקין כולה דברי הכל היא ואפילו רבי יוסי מודה דעל המזיק להרחיק את עצמו, דהני כולהו דתנן במתניתין (יז.) מרחיקים את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסלעים ואת הזרעים ואת המחרישה ומימי הרגלים והריחים והכירה והתנור וחנות של נחתומין וכיוצא בהן, וכותל כנגד כותל והרחקת החלונות משום היזק ראייה ומשום איפולי, ואפילו בריש פירקא דרבא אוקמה בטוען כל מרא ומרא מרפית לה לארעי – הני כולהו גירי דיליה נינהו דמההיא שעתא אשתכח הייזקייהו ואמר רב כהנא מודה ר׳ יוסי בגירי דיליה, ולא פליג אלא באילנא דבעידנא דנטע ליתנו לשרשין דמזקי... וכ״כ בעל העיטור וז״ל מרחיקין את הסולם מן השובך (להלן כב:) ומקשינן לימא מתני׳ דלא כרבי יוסי, וכתב רב שרירא הכי איתמר קדמנא במתיבתא באדר שנת רפ״ד מ״ש דשבקינן עד הכא בגפת ובזבל וסיד סלעים וזרעים ומחרישה ומימי רגלים ומשרה ותנור וריחים וחנות ורפת בקר קול הנכנס וקול היוצא וסמיכת כותל משום דוושא וחלונות משום היזק ראיה, אלא דכולהו גירי דשכיחא אינון וכגון דאגבה לסולם דליכא היזקא בסולם איצטריך למימר לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ומתרץ לה משום גירי דיליה. ור״ח ורי״ף ז״ל בתר הני טעמי אזלי, דכולה מתני׳ משום גירי דיליה ולא דמו לאילן דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשין^ב.

א. ועי״ש פירושים בדברי ר״ח. הו״ד עוד: רשב״א בשם הגאונים ובשטמ״ק, תוס׳ ד״ה פתח, חידושי הר״ן, ספר הישר לר״ת חידושים סי׳ תרכ״ב בלא שם ר״ח. וראה הגירסא ישנה ברי״ף כמובא לפנינו בדפי הרי״ף ט, א, ובצידו נכתב ד׳רך ת׳מים מ׳וציא ז׳ה. ושם בהג״ה אות ג הועתק מהדרך תמים, שנראה דהמפרש הזה היה לו גירסת ר״ח ז״ל, ופירושה כמו שהביאה הר״ן, בחידושיו ועש״ע.

ב. וסברת ההבדל כתב העיטור שם, שכל השנויים בפרק הוא ממון שמזיק ממון חבירו ״ולא דמי לאילן ובור דשרשיו פנים חדשות באו לכאן״, והרא״ש שם חילק שבור אין היזקו מרובה ובקלות יכול להרחיק. וכן הביא הרא״ש את הר״ח בכלל צח סי׳ י ב ובאר כחילוק הנ״ל. ועי׳ בשלטי גבורים על דפי הרי״ף יב, ב - יג, א במחלוקת הר״ח והראשונים ועי׳ הגהות מימוניות שכנים פ״ט אות ב.

{רי״ף בבא בתרא ט׳.}

{בבלי בבא בתרא יז ע״ב} פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של-חברו שלשה טפחים אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו שנמצא מרחיק מחלל הבור ששה טפחים¹ והא² קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה למקח וממכר וכדתניא³ האומר לחברו בור וכתליה אני מוכר לך צריך שיהא הכותל שלשה טפחים.

איתמר הבא לסמוך בצד המצר אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך כי פליגי בשדה העשויה לבורות אביי אמר סומך ואפילו לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה התם דבעידנא דקא נטע איתיה לבור אבל הכא בעידנא דקא חפר ליתיה לבור ורבא אמר אינו סומך ואפילו לר׳ יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו התם דבעידנא דקא נטע

{רי״ף בבא בתרא ט׳:}

ליתינהו לשרשין דמזקי ליה לבור אבל⁴ הכא מצי אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא⁵ מרפית לה לארעאי וקימא לן כרבא ואף על גב דקימא לן כר׳ יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הא קימא לן {בבלי בבא בתרא כב ע״ב} דמודה ר׳ יוסי בגיריה⁶ והא גיריה היא⁷:

1. דפוסים משלים מהגמ׳: וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים.

2. והא: דפוסים: הא.

3. וכדתניא: ג^ט, כ״י נ, כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים: ״כדתניא״.

4. בכ״י נ חסר דף.

5. קא: חסר בדפוסים.

6. בגיריה: ג^יג, דפוסים: ״בגיריה דיליה״.

7. כ״י ירושלים, דפוסים משלימים מהגמ׳ יז ע״ב-יח ע״א (נוסח דפוסים בסוגריים): ״[הגה] (תא שמע) מרחיקין (את) הזבל ואת המלח מכותל חבירו שלשה טפחים טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל לא מרחקינן הוא הדין אף על גב דליכא כותל וקמ״ל דהנך קשו לכותל [עכ״ה]״.

ומקשינן פתח בבור לא יחפור בור וסיים בכותל דקתני אא״כ הרחיק מכותל חבירו ליתני מבורו של חבירו. והא אכתי לא פריש מילי דבור: ¹ וג׳ טפחים הוי במחיצה של לבנים כדקתני באידך פירקין דלעיל בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה: אין ה״נ קתני מתני׳ אא״כ הרחיק מכותל בורו של חבירו ג׳ טפחים דהיינו בין בור זה לבור חבירו ו׳ טפחים והא אתא לאשמועינן דכותל בור ג׳ טפחים הוי דאי חפיר סמוך לכותל בור חבירו צריך להרחיק ג׳ ואי עביד כותל לבורו לא צריך הרחקה כלל:

1. [מכאן ועד זה נותן טפח ומחצה נראה דשייך להלן בסמוך אחר תיבות לא צריך הרחקה כלל]:

גמ׳ פתח בבור – סמוך לבורו של חבירו והדר סיים אלא אם כן הרחיק מכותל הוה ליה למיתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאילו מכותלו כותל הבנוי על גבי קרקע הוא.

פתח בבור וסיים בכותל, ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג׳ טפחים. אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו של חבירו שנינו שנמצא בין בור לבור ששה טפחים, שלשה טפחים כותל לבורו של זה מרשותו, ושלשה טפחים כותל לבורו של זה מרשותו. ומאי קמ״ל. כלומר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ששה טפחים. הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים, נפקא מינה למקח וממכר:

פתח בבור וסיים בכותל – בקונטרס גרס בתר דשני מכותל בורו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ואינו נראה כמו שאפרש ואי גרס לה הכי גרס לה פתח בבור וסיים בכותל וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו וכן משמע מתוך פירוש ר׳ חננאל ואע״ג דבריש המניח (בבא קמא דף כז.) כי פריך פתח בכד וסיים בחבית לא קא מסיים וליתני ואם הוזק בעל הכד כו׳ אין לשון הגמרא שוה אלא פעמים מאריך ופעמים מקצר.

¹מכותל בור שנינו. יש נוסחא שכתוב בה וליתני מכותל בורו כלומר מאי טעמא תני כותל סתם. הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים פחות משאר כתלים דהיינו כותל לבנים. נוסחא אחרינא מכותל בורו שנינו ומאי קמשמע לן הא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים. ולא מקשינן וליתני מכותל בורו דאפשר דהאי מכותלו דקתני אבור קאי מכותלו של בור הניכר אלא הא קשיא ליה למה ליה למימר כותל כלל ליתני ברישא אלא אם כן הרחיק מבורו אלא הא קמשמע לן דבור אית ליה כתלים וסתם כותל שלשה טפחים ולמאי הלכתא למקח וממכר. ואי קשיא לך להאי לישנא למה ליה למימר למקח וממכר לימא הא קמשמע לן דקמא נמי בעי רחוקי כדאיתא לקמן בתיובתא דאביי ורבא. לא היא דהא איכא לאוקמה בבאו לחפור בבת אחת ולא שמעינן מינה מידי.

1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

רבי׳ יוסף הלוי ז״ל: פתח בבור וסיים בכותל, [דקס״ד דלאו בכותל בור מיירי] ליתני^א אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג׳ טפחים, אמ׳ אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, שנמצא בין בור לבור ששה טפחים, שלשה כותל לבורו של זה מרשותו ושלשה כותל לבורו של זה מרשותו. ומאי קא משמע לן, כלומר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ששה טפחים^ב, הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים, נפקא מינה למקח ולממכר.

איתמר הבא לסמוך בורו בצד המצר, פיר׳ הבא לחפור בור בצד המצר של חבירו במקום שאין שם בור לחבירו, אביי אמ׳ סומך ואינו צריך להרחיק שלשה טפחים, שהרי אין שם בור לחבירו שיהא זה צריך להרחיק שלשה טפחים, ורבא אמ׳ אינו סומך, מפני שיכול חבירו לומר לו אע״פ שאין שם בור ברשותו עכשיו למחר אימלך ואחפור שם בור.

[דף יז.]

מרחיקין את התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה, פירש רבי׳ הרב זצ׳⁠ ⁠⁠״ל^ג כליא היא אמצעית^ד התנור שהוא רחב יתר משפתו, לפי שהדבר ידוע שהתנור רחב היא באמצעיתו וכלה עד שפתו, ויש מי שפירש כליא הוא הטיח^ה שטחין אותו על התנור כדי שלא יסדק מחמת האש, ויש בעביו טפח ושפת התנור הוא התנור עצמו.

א. רבינו גרס בקושיא וליתני אלא א״כ וכו׳ וכן מובא בתוס׳ י״ז ב׳ ד״ה פתח בבור. דלא כקונטרס.

ב. ובחידושים ובגמרתינו הגי׳ ג׳ טפחים ועי׳ בשטמ״ק גי׳ הגאונים.

ג. כ״פ ר״ח בתוד״ה כליא.

ד. ורש״י והמאירי פי׳ שכליא פי׳ קרקעיתו שהוא רחב משפתו טפח.

ה. פי׳ זה מובא ברמ״ה ובפי׳ קדמון בשם יש מי שפירש ודחה בפי׳ קדמון פי׳ זה, לפי שלא מצינו בשום מקום שנקרא הטיט שמוסיפין אותו על התנור כליא אלא טפילה כמו שנתבאר בפרק ה׳ ממסכת כלאים.

פתח בבור וסיים בכותל הוה ליה למיתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאילו מכותלו כותל הבנוי על גבי קרקע משמע. אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו. וליתני אלא א״כ הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים. הא קמ״ל דכותל דבור שלשה טפחים למאי נפקא מינה למקח וממכר כדתניא האומר לחבירו בור וכתליה אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלשה טפחים:

[שם]
איתמר הבא לסמוך בורו תחילה בצד המצר ולחבירו אין שם בור אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך. בשדה העשויה לבורות כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר דברי הכל אינו סומך כי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות אביי אמר סומך דהא אינה עשויה לבורות רבא אמר אינו סומך דא״ל כי היכי דאת מימלכת וחפרת אנא נמי מימלכנא וחפרנא. איכא דאמרי בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך כי פליגי בשדה העשוי׳ לבורות אביי אמר סומך אפי׳ לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמשה אמות התם הוא דבעידנא דקא נטע איתיה לבור אבל הכא בעידנא דקא חפר ליתיה לבור. רבא אמר אינו סומך אפי׳ לר׳ יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ה״מ התם דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשי׳ דמזקי ליה לבוד אבל הכא א״ל כל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעאי. כתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל וקיימא לן כרבא ואע״ג דקיימא לן כר׳ יוסי ראמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הא קיימא לן דמודה ר׳ יוסי בגיריה דידיה והא גיריה הוא:

סימן לב

ורבינו ברוך בר שמואל זצ״ל מארץ יון כתב ר״ח זצ״ל כללא דמילתא אע״ג דשנויי דשנינהו רבא ליתנהו ודחיית׳ נינהו. מיהו הכא בבור קיימא לן כוותיה דהא בהדיא קיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע״ל קג״ם דהילכת׳ כאביי והא ליתא מכלל יע״ל קג״ם. ותו הא קיי״ל מודה רבי יוסי בגירי דידיה. והא דאמ׳ בלישנא בתרא דכל מרא ומרא דמחית ליה למיחפר מרפית לה לארעאי גירי נינהו ואפי׳ ר׳ יוסי מודה דהא לא פליג ר׳ יוסי ואמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלמ׳ גבי בור ואילן והתם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ יוסי אבל בכוליה פרקין מודה להו ר׳ יוסי לחכמים. הלא תראה כששנינו מרחיקין את הסולם אמ׳ לימא מתני׳ דלא כר׳ יוסי ואוקימנא אפילו תימא ר׳ יוסי בכוליה לא אמ׳ לימא מתני׳ דלא כר׳ יוסי לאו משום דפשיטא להו לרבנן דגמרא דמודה ר׳ יוסי לרבנן בכוליה פרקין ובהא איסתפיקו להו ואמרו נימא מתני׳ דלא כר׳ יוסי ודקדקו ואוקמוה להא נמי כר׳ יוסי הילכך בגיריה כולי עלמא לא פליגי והא גירי נינהו. אומר רבינו ברוך בר שמואל זצ״ל הא שמעתא כולה צריכה עייונא דרבינו חננאל זצ״ל לא סגיא דהא אוקימנא דר׳ יוסי מתיר בחרדל בסבריה ולא איתוקמא דרבא אלא אליבא דרבנן דסברי על המזיק להרחיק ואפסיק דהילכתא כאביי. ולא תקשי ליה יע״ל קג״ם דבכמה דוכתי אמרי׳ הילכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה. ואפ״ה בכמה דוכתי אחריני הילכתא כוותיה. עכ״ל:

כג. והא דתנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד, אקשי׳ עלה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג׳ טפחים אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו שנינו ומאי קמ״ל הא קמ״ל דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה למקח וממכר כו׳. הכי אשכחנן להא שמעתא בכולהו נוסחי דילן. וגירסא דרבינו שלמה ז״ל, פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים הא קמ״ל דכותל בור שלשה טפחים. והני תרי גירסי לחד טעמא סלקי, לגירסא קמא דגרסינן מאי קמ״ל סתמא כי קשיא ליה לסוגיא דגמרא מטעמא דקושיא קמא דהוה ליה למיתנא אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים קא קשיא ליה, דאי מטעמא אחרינא הוה ליה לפרושי מאי קא קשיא ליה.

והכי פירושא, פתח בבור, דקתני סמוך לבורו של חבירו, וסיים בכותל, דקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו, דמשמע כותל הבנוי ע״ג קרקע כגון כותל בית וכיוצא בו, ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים, וכי קתני רישא לא יחפור משום סיפא דסמוך לבורו של חבירו הוא דקתני. אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, כלומר דהאי מכותלו דקתני לאו אכותל דעלמא קאי אלא אכותל הבור קאי, שגם הראשון הוזקק להרחיק שלשה טפחים מן המצר והן הן נקרין כותל הבור, ונמצאו ששה טפחים מחלל בורו של זה לחלל בורו של זה, שלשה מהן כותל לבורו של זה ושלשה כותל לבורו של זה, וכותל בורו דראשון הוא ניהו דקרי תנא מכותלו של חבירו. ומאי קמ״ל, דאיכפל למתני מכותלו ולא קתני מבורו, אי לאשמועינן דלא סגיא ליה לארחוקיה שלשה טפחים מחלל בורו דראשון אלא מכותל בורו דהיינו מן המצר, ליתני מבורו ואנא ידענא דלית ליה לארחוקיה מן המצר אלא ג׳ טפחים בין ארחיק ראשון מן המצר שיעור הרחקה דהיינו שלשה טפחים בין לא ארחיק [ו]⁠לא מידי, דאי אית לה כותל לבורו של חבירו, כגון היכא דארחיק קמא שיעור הרחקה, כי הוה תני נמי מבורו ממילא שמעינן דמכותל בורו קאמר, דאי מחלל הבור נמצא שאין זה כונס לתוך שלו כלום, ולא מקריא הרחקה אלא היכא דכונס לתוך שלו ומרחיק ששה טפחים. ואי דסמך קמא בצד המצר כי טעמיה דאביי אי נמי בשדהשאינה עשויה לבורות ואפילו לרבא, כיון דלית ליה לראשון כותל מדיליה בשלשה טפחים מחלל הבור סגיא ליה דהוו להו שלשה טפחים מן המצר כדבעינן לברורי קמן (סי׳ כד ד״ה ושמעינן הב׳). ומהדרינן הא קמ״ל דכותל בור שלשה טפחים, ממאי מדקתני מכותלו דמשמע מכותל בורו, דשמעת מינה דראשון נמי הוזקק להרחיק מן המצר שיעור כותל, לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך כדאית ליה, ולאביי דמוקים לה למתני׳ בשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאית ליה. וכיון דתרוייהו בעו לארחוקי מן המצר על כרחיך תרוייהו כהדדי נינהו וכהדדי בעו לארחוקי, דכי היכי דהאי בתרא בעי ארחוקי מן המצר שלשה טפחים (קאמר) [קמא] נמי ג׳ טפחים, ומדאכפל לאשמועינן דראשון נמי הוזקק להרחיק מן המצר ולא אצטריך לאשמועינן שיעורא גבי הרחקה דידיה אלא שיעור כותל בורו ממילא שמעת דכותל בור שלשה טפחים. ואמרי לה נמי מדקרי לה להרחקה דראשון כותל למאי נפקא מינה, למקח וממכר כדמפרש ואזיל. ובדין הוא דהוה יכיל לתרוצא הא קמ״ל דהבא לסמוך בצד המצר אינו סומך, כדדייק מינה לקמן לרבא דמוקים לה אפי׳ בדקדים קמא לחודיה כדאית ליה, ולאביי דמוקים לה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאית ליה, אלא כיון דלא מכרעא מילתא ממתני׳ אי כרבא אי כאביי לא ניחא ליה לאוקומי מתניתין ולא מימריה דרב יהודה בפלוגתא אלא במילתא דסלקא אליבא דכולי עלמא כדברירנא.

הדין הוא פירושה דהא שמעתא בלא קושיא ובלא ספק. וחזינן מאן דפריש לה הכי, ומאי קמ״ל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ששה טפחים. ולא דייק, חדא דמסתמא כי קשיא ליה מאי קמ״ל מטעמא דקושיין קמא קא קשיא ליה, ועוד דאי תנא מבורו של חבירו ששה טפחים לא הוה ידענא הני ששה טפחים אי לתרוייהו נינהו כדקיימא לן ואי לכל חד מינייהו, דהו״א דשיעור הרחקה לכל חד מינייהו ששה טפחים, ומתני׳ בדסמיך קמא בצד המצר דמחייב בתרא לארחוקי מחלל בורו דראשון ששה טפחים, אבל הבא לסמוך מתחילה בצד המצר אליבא דרבא אי נמי בשבאו שניהם לחפור בבת אחת ואפי׳ לאביי הוה אמינא כל חד מינייהו מיחייב לארחוקיה מן המצר ששה טפחים, הלכך ליתיה להאי פירושא.

ואיכא דמפרשי לה הכי, ומאי קמ״ל דקתני מכותלו, דמשמע דבכותל דעלמא קאי ולא קתני מכותל בורו, הא קמ״ל דכותל בור ג׳ טפחים, דלהכי תנא מכותלו סתמא לאשמועינן דשיעורא דכותל בור ככותל דעלמא דמי דלא גרע משלשה טפחים כדתנן (לעיל ב,א) בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. והאי פירושא נמי לא מסתבר. חדא דמסתמא כי קשיא ליה מאי קמ״ל מטעמא דקושיין קמא קא קשיא ליה, ועוד דלאו אורחיה דגמרא לאקשויי אמאן דתני לשון קצרה אמאי לא תנא לישנא אריכא, וכיון דמכותלו נמי מכותל בורו משמע מכותלו עדיף, דקיימא לן (פסחים ג,ב) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. ועוד דאי האי תנ⁠(י)⁠א לפחות שבשיעורין קא נחית, כותל לבנים לאו פחות שבשיעורין הוא, דכי קתני ליה התם במקום שנהגו הוא דקתני, ואי משום מקום שנהגו הא קתני סיפא הכל כמנהג המדינה, ופרישנא (לעיל ד,ב) לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. אלא מחורתא כדפרשינן מעיקרא.

נפקא מינה למקח וממכר כדתניא האומר לחבירו בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלשה טפחים. וש״מ דוקא דאמר ליה בור וכותליה אבל אמר ליה בור סתמא מצי א״ל שמא בעלמא אמרי לך. והוא הדין במאן דמזבין ליה חצר לחבריה ונמצאו כותלים החיצונים שאינם אלא לחצרות שסביבותיה דלא מצי א״ל חצר וכותליה זבינת לי:

כד. איתמר הבא לסמוך בצד המצר כלומר הבא לסמוך בורו תחלה לצד המצר בזמן שאין שם לחבירו בור אחר אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך. עד דמרחיק שלשה טפחים. אביי אמר סומך דהא לית ליה לחבריה השתא בור קרוב למצר דליתזק מיניה האי, ורבא אמר אינו סומך דאמר ליה קא מרפית לה לארעאי עד שלשה טפחים סמוך למצר ולא חזיא למהוי כותל לבור. ואע״ג דהשתא לית לי למחר חפרנא בור סמוך למצר ומצטריכנא לארחוקי מן המצר ששה טפחים כשיעור שני [כתלים], דאי לא מרחיקנא ששה טפחים רפיא לי ארעא ולא חזיא לבורות כדמפרש ואזיל.

ואסיקנא בשדה שאינה עשויה לבורות כגון שדה בית הבעל דסגיא לה במיא דמטרא ולא צריכא בור למכנש לה מיא דברי הכל סומך. ולא מצי חבריה למימר ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת אע״ג דאין עשויה לבורות, דהא תרויהי אחד מצרא קימן וכהדדי נינהו, אנא נמי מימליכנא וחפרנא, דכיון דאין עשויה לבורות ואכתי לא אימלך למעבד בה בור זה נהנה וזה לא חיסר הוא, דהא לא קא ממעיט לה לארעא דחבריה מתשמישא דעבידא ליה. כי פליגי בשדה העשויה לבורות. כגון שדה בית השלחין דלא סגיא ליה במיא דמטרא אלא צריכא לאשקוייה תדירא ובעיא בור למכנש לה מיא. דאביי אמר סומך אפי׳ לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה דאלמא על המזיק להרחיק את עצמו אפי׳ במידי דלאו גיריה כגון שרשי אילן דלא מזקי ליה השתא לבור דהא ליתניהו השתא אלא לאחר זמן, התם הוא דבעידנא דקא נטע ליה לאילן המזיק איתיה לבור הניזק הכא בעידנא דקא חפר ליה לבור המזיק ליתיה לבור הניזק. ורבא אמר אינו סומך אפילו לרבי יוסי דאמר התם זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלמא כל מידי דלאו גיריהאע״ג דמטי ליה הזיקא לאחר זמן על הניזק להרחיק את עצמו אם רצה, דאלו מזיק לא מיחייב לארחוקיה השתא משום הזיקא דלאחר זמן, הני מילי התם דבעידנא דקא נטע ליה לאילן ליתינהו לשרשין דמזקי ליה לבור (אלא) [אבל הכא] מצי אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי. מחמת דנידא כל זימנא וזימנא מחמת המרא ותו לא חזיא לבורות והוו להו גיריה. ולאו משום חללו של בור קא קפיד, דאדרבא כל היכא דרפיא ארעא טפי רכיכא למחפר בה טפי, אלא משום כותל הבור קא קפיד, דכל היכא דרפי לא חזי למיהוי כותל לבור דמיבלעי ביה מיא ואתי נמי לאינפולי. הלכך אע״ג דבעידנא דקא חפר ליה ליתיה לבור כיון דאיתא לארעא גופא דמיתזקא הזיקא דקא ממעיט לה מתשמישא דעבידא ליה גיריה הוא, ואמטול הכי מיחייב לארחוקי שלשה טפחים. דקים להו רבנן דהזקא דמרפי לה לארעא דסמיכא ליה לא מטי אלא עד שלשה טפחים, דא״כ הוה ליה לארחוקי טפי מן המצר, ומדלא מיחייב לארחוקי טפי משלשה טפחים כדבעינן לברורי לקמן (סי׳ כד ד״ה שמעינן הב׳) ש״מ דהאי הזיקא לא מטי אלא עד שלשה טפחים. דאי הוה מרחיק שלשה טפחים מן המצר לא הוה מרפי לה לארעא (דארעיה) [דחבריה] כל עיקר, ואי הוה בעי חבריה למחפר בירא אחרינא מהך גיסא בצד המצר לא הוה צריך לארחוקי אלא שלשה טפחים דהיינו מכותל בורו של חבירו, דאשתכח דכל חד מינייהו מרחיק היזיקיה מכותל בירא דחבריה שלשה טפחים, לא שנא הזיקא דמרא ולא שנא הזיקא דמיא. והשתא דסמיך קמא בצד המצר מרפי להו לשלשה טפחים דמאידך גיסא לבד ממאי דרפו מחמתיה דמריהו כי חפר ליה לביריה, ומצטרף היזיקא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומחלחלי לה לארעא ולא חזיא למהוי כותל לבור, וכ״ש למהוי כותל בין שני בורות, ותו לא יכיל למחפר בירא אחרינא ברחוק שלשה טפחים מן המצר כדמעיקרא אלא דחיק ליה הזיקא לארחוקי (שלשה) [ששה] טפחים מחלל הבור הסמוך למיצר, ואשתכח דקא מפסיד ליה שלשה טפחים מארעיה.

וקיימא לן כרבא ואליבא דהאי לישנא בתרא, דסוגיין כלישנא בתרא. וקי״ל נמי דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע״ל קג״ם. מיהו ע״כ לא קאמר רבא אלא לארחוקי מן המצר, דאי לא מרחיק הוי גיריה, אבל למיסד בסיד לא מיחייב עד דהוה ליה לחבריה בור סמוך למצר ברחוק שלשה טפחים. דבשלמא לענין מסמך לחצר כיון דמטי היזיקא דמרה לרשותא דחבריה מיד בעי (אחזוקי) [ארחוקי], אבל גבי סד בסיד דמשום היזיקא דמיא הוא ולאו גירי דרשותא דחבריה הוא, על כרחיך כי מחייב אליבא דרבי [יוסי] מטעמא דשלשה טפחים הסמוכין לכותל בורו של חבירו דמשתעבדי ליה לכותל הוא דמיחייב, והני מילי היכא דאיתיה לבור אבל היכא דליתיה לבור לא שייך האי טעמא כלל. ומאן דמותיב תיובתא לקמן מסלע הבא בידים דסבר לאוקומה בזה אחר זה ואפ״ה קתני וסד בסיד, לטעמא דרבנן קא מותיב כדבעינן לברורה בדוכתא*.

ומקשינן עלה דאביי תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים ואיתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו. דשמע מינה דקמא נמי איחייב לארחוקי מן המצר כשיעור כותל בורו. חדא, דאי לאו דארחיק לא הוה מיקרי כותלו ולא כותל בורו, דלאו כותל דידיה הוא אלא מארעה דבר מצרא. ועוד דא״כ לא הוה מיחייב שני לארחוקי ג״ט אלא מחלל בורו דראשון דאלו כותל רשותא דשני הוא והוה ליה למיתני מבורו. אלא לאו דארחיק, ואי לאו דמיחייב אמאי הרחיק. ועוד תנא דמתני׳ אמאי איכפל למיתני מכותלו. וכי תימא לאשמועינן (בו) [דכותל בור] שלשה טפחים, ההיא נמי מהאי טעמא דמיחייב לארחוקי שיעור כותל הוא דאתיא לן, דאי לאו הכי לא יכלת למשמע מינה דכותל בור שלשה טפחים הוא, דהרחקת הרשות לאו מידי דקיץ הוא. בשלמא לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר בשדה העשויה לבורות אינו סומך ניחא. דמתוקמא ליה מתניתין בשדה העשויה לבורות, אלא ללישנא בתרא לאביי דאמראפילו בשדה העשויה לבורות סומך קשיא. אמר לך אביי מתני׳ בשבאו שניהם לחפור בבת אחת. דכיון דתרוייהו כהדדי נינהו תרווייהו בעי רחוקי מן המצר שלשה טפחים דלא ליזקו אהדדי, שנמצא כל אחד מהן מרחיק מכותל בורו של חבירו שלשה טפחים. דע״כ לא פליג אביי בשדה העשויה לבורות אלא מטעמא דבעידנא דקא חפר ליתיה לבור הניזק, אבל היכא דבאו שניהם לחפור בבת אחת כל מרא ומרא דמחי כל חד מינייהו איתיה לבירא דחבריה. ומתני׳ דקתני סמוך לבורו של חבירו לאו אחד מינייהו בלחוד קאי, דמשמע קא קדים בירא דאידך, אלא אכל חד מינייהו קאי, דכי אתו תרווייהו למסמך למצר לא לסמוך חד מינייהו עד דמרחיק מכותל בורו של חבירו דקא אתי השתא למעבד ג׳ טפחים.

ומסתברא דהיכא דבאו שניהם לחפור בבת אחת, אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות כל חד מינייהו בעי רחוקי לדברי הכל, דהא להאי לישנא בתרא דאביי לא שני ליה בין עשויה לבורות לשאינה עשויה לבורות, וכי מיחייב להו לארחוקי מטעמא דבאו שניהם לחפור בבת אחת הוא דמחייב להו לארחוקי, דכמאן דאיתיה לבור הניזק דמי, הילכך ל״ש בשדה העשויה לבורות ול״ש בשאינה עשויה לבורות מחייב להו לארחוקי ואפילו לאביי, וכ״ש לרבא. וכי תימא ודקארי לה לאקשויי מינה לאביי מאי קרי לה, נהי דלאביי קשיא אלא לרבא מי ניחא, דקתני סמוך לבורו של חבירו, טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך, ליתני סמוך למצר. וכי תימא רבא מוקים לה בשדה שאינה עשויה לבורות, אי הכי דקא מסייעא ליה לרבא מדקתני מכותלו ולא קתני מבורו אפילו לרבא נמי תיקשי לך, אי בשדה שאינה עשויה לבורות (לימא) [למה] ליה לקמא לארחוקי. אלא לעולם בשדה העשויה לבורות, ומילתא אגב אורחיה קמ״ל דכותל בור שלשה טפחים, דאי לא הוה תני סמוך לבורו אלא סמוך למצר לא הוה מיתני ליה אלא א״כ הרחיק מכותלו של חבירו, דא״כ הוה משמע דבכותל בית קאי אי נמי בכותל שדה, אלא הוה ליה למיתני [אלא] אם כן הרחיק מן המצר, וכיון דלא מיירי בכותל בור לא הוה שמענא מינה דכותל בור שלשה טפחים.

ואמרי׳ תו ת״ש רבי יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד וזה מרחיק ג״ט וסד בסיד קשיא לאביי אמר לך אביי התם נמי כשבאו שניהם לחפור בבת אחת. ושמע מינה דלטעמיה דרבא אפילו בזה אחר זה נמי הכין דינייהו. וקי״ל כרבא, ודוקא בשדה העשויה לבורות. ואם באו שניהם לחפור בבת אחת אפילו בשאינה עשויה לבורות ואפילו לאביי וכ״ש לרבא. ומסקנא לקמן דה״ה אע״ג דלא בא בידים אלא בא בידים אצטריכא ליה סד״א כיון דרכיך ומיפרך בידים ליבעי הרחקה טפי קמ״ל דבהרחקה שלשה טפחים סגיא ליה.

ושמעינן מהני תרתי תיובתא דשיעורא דהבא לסמוך בצד המצר דבעי לארחוקי בשדה העשויה לבורות שלשה טפחים. ממאי הוי, ממאי מדחזינן סוגיא דגמרא דמסייע ליה לרבא משמעתא דמכותל בורו שנינו דאתא לאשמועינן דכותל בור שלשה טפחים, ומברייתא דסלע הבא בידים דסגיא ליה לכל חד מינייהו בהרחקת שלשה טפחים, ש״מ דהבא לסמוך בצד המצר בהרחקת שלשה טפחים סגיא ליה. והכי נמי מסתברא, דהא טעמא דהבא לסמוך בצד המצר בשדה העשויה לבורות דאינו סומך מטעמא דמרפי לה לארעא דחבריה ולא חזיא לבורות הוא, דאי מטעמא אחרינא אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות נמי, וכיון דמטעמא דבור הוא, השתא היכא דאיתיה לבור סגיא ליה בשלשה טפחים היכא דליתיה לבור לא כל שכן.

ושמעינן נמי דבשדה שאינה עשויה [לבורות] דקיימא לן דדברי הכל סומך, אי אימלך חבריה בתר הכי למחפר בירא אחרינא סמוך למצר לא מיחייב לארחוקי מחלל בורו דראשון אלא שלשה טפחים, כי דינא דהבא לסמוך למצר. ממאי, מדאותביניה לאביי משמעתא דמכותל בורו שנינו, אי אמרת בשלמא דאפילו בשדה שאינה עשויה לבורות דקיי״ל דסומך לא מיחייב שני לארחוקי מחלל בורו דראשון הסמוך למצר אלא שלשה טפחים היינו דקשיא ליה לאביי משום דלא משכחת לה דמיחייב שני לארחוקי מכותל בורו דראשון אלא בדארחיק קמא מן המצר שלשה טפחים, אלא אי אמרת אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות דקי״ל דסומך כי אתי שני למסמך מחייב לארחוקי ששה טפחים, אלמא קננהו ראשון לשלשה טפחים הסמוכין משדה חבירו לחלל בורו למהוי כותל לבורו, דהא מיחייבת ליה לארחוקי מיניהו ג״ט כמה דמיחייב לארחוקי מכותל בור דעלמא, וא״כ היכי מצי למידק מינה דהבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ולאקשויי מינה לאביי, ואביי גופיה אמאי דחיק נפשיה לאפוקה למתני׳ מפשטה ולאוקומה בשבאו שניהם לחפור בבת אחת, לוקמה כפשטה בזה אחר זה ואפילו בדלא ארחיק קמא ולא מידי, וכי קתני מכותלו מהנהו שלשה טפחים דקנה מארעא דחבריה למהוי כותל לבורו קתני, דהא אמרת דבשדה שאינה עשויה לבורות דקי״ל דדברי הכל סומך כי אתי שני למיסמך בעי לארחוקי מחלל הבור ששה טפחים, וכיון דמחייב שני לארחוקי מיניה שלשה טפחים על כרחך כותל בורו דראשון הוא וכותל בורו מיקרי, ואיכא למשמע מינה נמי דכותל בור שלשה טפחים, אלא לאו ש״מ דאפילו היכא דקיי״ל דסומך כי אתי שני למסמך לא מחייב לארחוקי מן המצר טפי משלשה טפחים.

והכי נמי מסתברא, דאי ס״ד מחייב לארחוקי טפי, אדנקיט רבא טעמא משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית ליה לארעאי, דמשמע דלא חזיא לבורות כדמעיקרא, מיהו אי בעי מארי ארעא למעבד בה בור עביד, לימא טעמא משום דאמר ליה למחר חפרנא בירא ומחייבת לי לארחוקי ששה טפחים מן המצר. אלא לאו ש״מ דאי בעי שני למעבד בירא אחרינא ברחוק שלשה טפחים מן המצר לא מצי לעכובי עילויה, ואמטול הכי לא הוה יכיל למימר טעמא אלא משום דמרפי לה לארעיה, ואיהו גופיה דחיק נפשיה ומרחיק, דלא ניחא ליה לאיניש למיטרח בגופיה ובממוניה במידי דאתי ליה מיניה פסידא. תדע נמי דהא כי חייביה לארחוקי מחלל בורו של חבירו ששה טפחים לאו משום סירכא דחלל הבור הוא דחייבוה אלא משום דהיזיקא דכותל בורו הוא דחייבוה, כדקתני בהדיא אלא א״כ הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים, ושלשה דארחיק קמא דלא לזקיה לכותל בורו דבתרא, הא ששה. וטעמא דרבא נמי דוקא דמסיק לה משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי, וכבר ברירנא (לעיל סי׳ כד ד״ה ואסיקנא) דה״ט לא שייך גבי חללו של בור כלל אלא גבי כותל בור בלחוד הוא דשייך, והתם הוא דהוי כותל דבעל הבור, אבל הסומך בצד המצר דלית ליה כותל בצד המצר אלא ארעא דחבריה הוא דהויא ליה כותל כי אתי מארי ארעא למסמך בירא אחרינא לא מיחייב לארחוקי מרשותא דחבריה. הא למה זה דומה לבונה חצר סמוך לחצר חבירו שנמצא אחד מכתלי חצר הראשונה נעשה כותל מאליו גם לשנייה, דאי בעי בעל הכותל למיסמך ליה מאי דבעי לא מצי בעל חצר שנייה לעכוביה עילויה, דאי מזיק לכותל דנפשיה קא מזיק. והוא דלא אזלי גיריה לחצר חבירו, וה״ה גבי בור לחלל בירא דחבריה, דאם כן מיחייב לארחוקי שיעור לאפסוקיה גיריה. ולא תימא הנ״מ היכא דסמיך בלא דעתא דחבריה, כגון בשדה שאינה עשויה לבורות דאית ליה מדינא למסמך, אלא אפילו היכא דאירצי ליה חבריה למיסמך, בין בשדה העשויה לבורות בין בשאינה עשויה לבורות, כי אתי שני למסמך לא מחייב לארחוקי מן המצר טפי משלשה טפחים, דכיון דכי סמיך בדינא לא מיחייב שני לארחוקי מיניה טפי כי סמיך מדעת נמי לא מיחייב לארחוקיה מיניה טפי.

נקטינן השתא דהבא לסמוך בור בצד המצר בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך. מיהו כי אתי שני למסמך לא מיחייב לארחוקי מחלל בורו דראשון יותר משלשה טפחים. והוא הדין היכא דסמך קמא מדעתיה דהאי שני, בין בשדה העשויה לבורות בין בשאינה עשויה לבורות. ואי שדה העשויה לבורות היא לית ליה לראשון רשותא למסמך בלא דעתיה דבר מצרא עד דמרחיק מן המצר שלשה טפחים, דלא לרפינהו לשלשה טפחים דסמיכי למצר מאידך גיסא דחזו למהוי כותל לבירא דעביד חבריה. והני מילי לארחוקי, אבל למיסד בסיד לא מיחייב עד דחזי ליה לחבריה בור ברחוק שלשה טפחים מן המצר. וכי אתי שני למסמך בעי לארחוקי מן המצר שהוא סוף כותל בורו של חבירו שלשה טפחים, ומיחייב כל חד מינייהו למיסד בסיד. והני מילי היכא דאתא קמא למיסמך לחודיה, אבל אם באו שניהם לחפור בבת אחת, לא שנא בקרקע עולם ולא שנא בסלע, לא שנא סלע הבא בידים ולא שנא בסלע שאינו בא בידים, בין בשדה העשויה לבורות בין בשאינה עשויה לבורות, זה מרחיק מן המצר שלשה טפחים וסד בסיד וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד:

כה. ושמעינן מינה דהבא לסמוך בצד מצרא דחבריה מידי דגרים לה או למקצתה לבטולי מינה לאלתר תשמישא דחזיא ליה, אי לא עבידא רשותא דחבריה לההוא תשמישא סמיך בלא הרחקה ולא מצי חבריה לעכוביה עילויה, מידי דהוה הבא לסמוך בור בצד המצר בשדה שאינה עשויה לבורות, דאע״ג דכל מרא ומרא דקא מחי קא מרפי להו לשלשה טפחים הסמוכין למצר ולא חזו לבורות כדאמרן סמיך, דכיון דלא ממעיט לה לרשותא דחבריה מתשמישא דעבידא ליה דהא לא חזיא לבורות לאו הזיקא הוא. ואי קא מבטיל לה או למקצתה לאלתר מתשמישא דעבידא ליה לית ליה רשותא למסמך עד דמרחיק שיעורא דלא גרים לבטולה לרשותא דחבריה ולא למקצתה מההוא תשמישא דעבידא ליה,מידי דהוה הבא לסמוך בור בצד המצר בשדה שהיא עשויה לבורות, דכיון דכל מרא ומרא דקא מחי קא מרפי להו לג״ט הסמוכה למצר ולא חזו למהוי כותל לבירא דעביד חבריה עד דמרחיק מן המצר שלשה טפחים. ונפקא מינה למאן דאתי למיסמך חלון שיש לו חזקה בתוך ארבע אמות לאויר חצר חבירו, דאע״ג דלית ביה היזק ראיה כלל בעל החצר מעכב עליו, דהא חצר לבנין עבידא ואי שביק ליה למסמך לה חלון שיש לו חזקה קא ממעיט לה מתשמישתא דעבידא ליה, דלכי בעי בעל החצר לאגבוהי כותלו מצריך ליה לארחוקי מיניה ד״א. דהשתא גבי שדה העשויה לבורות דלא קא ממעיט לה לתשמישתא דארעא טפי משלשה טפחים, וכי ממעיט להו לאו לגמרי ממעיט להו, דאי בעי שני למסמך ברחוק שלשה טפחים מן המצר דמטי ליה חלל בורו דראשון מצי סמיך, ואיהו הוא דדחיק נפשיה לארחוקי טפי מדעתא דנפשיה כדברירנא (לעיל סי׳ כד ד״ה והכי) קי״ל גבי ראשון דאינו סומך, היכא דממעיט מרשותא דחבריה ד״א לגמרי מתשמישא דעבידא ליה דאי בעי למבנא לא שבקינן ליה לא כ״ש דאינו סומך.

וכ״ת מי דמי, התם גבי שדה כיון דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לה לארעיה, היזיקא דשייך בגופא דארעא הוא דהא אפסדיה לגופא דארעא דלא חזיא לבורות, וכיון דגיריה נינהו מצי מעכיב, אבל גבי חלון דלא מזיק בגופא דארעא ולא מידי אלא מחמת דאחזיק ברשותא דנפשיה במידי דצריך חבריה לסלוקיה היזיקיה מיניה כדין כל הניזקין שקדמו שהמזיק חייב להרחיק את עצמו מהן במידי דהוי גיריה, אשתכח דבעל חלון לא מהנו גיריה בגופא דחצר ולא מידי. לא ס״ד, דגבי חצר נמי כיון דמצי בעל חלון לעכוביה עילויה מכח האי חלון לאגבוהי כתלו מכי פתח ליה להאי חלון גיריה דידיה אהנו ביה, מה לי מעטה לתשמישתא בהיזקא דמינכר בגופא דארעא, מה לי מעטה לתשמישתא בהיזקא דלא מינכר בגופה דארעא, אלא מכח הדין דמחייב ליה לארחוקי, ע״כ ל״פ אמוראי בהזק שאינו ניכר אלא בדאי עבד ולענין חיוב תשלומין אבל לכתחילה היכא דבעי איניש לאזוקי לחבריה בהיזק שאינו ניכר מי איכא מאן דאמר דלא מנעינן ליה, מי איכא היזק שאינו ניכר טפי מהיזק ראיה דקי״ל דשמיה היזק ואע״ג דלא עביד מעשה. וגבי כלאים נמי אע״ג דאיסורא בתרויהו [הוא] דשייך חייבוה רבנן למזיק לחודיה למגדר כדתניא (לעיל ב,א) מחיצת הכרם שנפרצה אומרין [לו] גדור, וכ״ש הכא דמעשה דידיה קא גרמי. ועוד הא קי״ל (להלן כה,ב) דמודה ר׳ יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה, והאי חלון חמיר טפי מגרמא דגיריה, דאלו התם ספק אתיא מניה ספק לא אתיא ואלו הכא ודאי קא ממעיט לה לחצירו מבנין.

וכ״ת ואכתי מי דמי, התם כל מרא ומרא דקא מחי הוי גיריה, אבל הכא כיון דלא קימא ליה חזקה משעת פתיחה עד דחזי ליה בעל החצר ושתיק, אשתכח דמשעת פתיחה לאו גיריה הוא, ולכי ידע ביה בעל החצר יכיל למחויי ביה ולאפסוקי גיריה. ועוד דהתם כיון דהיזקא לא מצי ניזק לאזדהורי מיניה על ידי מחאה הוא לא הוי היזק, דכל אימת דבעי מבנא כי מתברר דמחא ביה מעיקרא לא מצי לעכוביה עילויה למבנא, הוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר וכופין על מדת סדום. לא ס״ד, דאי משום גיריה ולאו גיריה כיון דלא איחדש ביה בהאי חלון מעידנא דקימא ליה חזקה מידי דלא הוה ביה בעידנא דפתחיה גיריה הוא, והאי דלא קימא ליה חזקה עד דמתברר דחזייה ניזק ושתיק לאו משום דמעיקרא לאו גיריה הוא, אלא מידי דהוה אכולהו נזקין דהוי גיריה, דכל כמה דלא מתברר דידע בהו ניזק ושתיק לא קיימא ליה למזיק חזקה. ואי משום דיכיל ניזק לאפסוקי גיריה דמזיק על ידי מחאה, א״כ כל גיריה דעלמא נמי דיכיל ניזק לאפסוקינהו על ידי דבר אחר הכי נמי דאית ליה רשותא למזיק למשדנהו ביה, אלא כיון דמיטרח ליה לאפסוקינהו היזקא הוא, הכא נמי כיון דמצרכא ליה לניזק למחויי ביה ולנטורי מחיתיה מן העכברים הזיקא הוא, זה נהנה וזה חיסר הוא, דע״כ לא פליגי רבי יהודה ור׳ יוסי גבי שובר (לקמן קע,ב) אלא במקום פסידא דאיכא טעמא דאבד שטרו של זה (אבל הלה ודידי) [יאכל הלה וחדי] אי נמי אפלגא כי היכי דלא לפסדיה לשעבודיה דהאי נמי מידי דגרים לאפסודיה לממוניה הוא, אבל הכא דלית ליה פסידא משום הרויחא דחד לא מטרחינן ליה לאידך.

ועוד דאי ס״ד כיון דמהניא ביה מחאה לא יכיל לעכוביה עליה לגמרי, אפילו מחאה נמי לא ליבעי, דכל מידי דמתברר דלא הוה יכיל ההוא דקיימא עליה חזקה לעכוביה עליה דמחזיק בדינא לא צריך מחאה, דכי שבקיה משום דלא הוה יכיל לעכוביה עליה בדינא הוא דשבקיה. ומדחזינן דכל היכא דלא מחי ביה אית ליה חזקה ש״מ דאי הוה בעי האיך לעכוביה עליה מעיקרא מצי מעכיב, דאי לאו הכי לא הוה צריך מחאה.

וכ״ת אי הכי כולהו נמי הרחקות דתנן במתני׳ דמיחייבי לארחוקינהו למזיקין מן הניזקין, איפכא איבעי ליה לאשמועינן, דמרחקינן להו לניזק מן המזיק מקמי דליתיה, דלא לימעטה לרשותא דחבריה מהנך תשמישי. שאני התם, דרשותא דחבריה לגבי הנך ניזקי כשדה שאינה עשויה לבורות, דלא עבידא רשותא דחבריה להנך ניזקי [אלא] לתשמישא אחרינא עבידא ואי ממעיט לה מתשמישא דהני נזקי לאו היזקא הוא.

וכ״ת הא שדה העשויה לבורות דלנטיעה נמי קימא, וכי סמיך בור סמוך למצר קא ממעיט לה לארעיה דבר מצרא מנטיעת אילן עשרים וחמש אמה, ואפ״ה סגיא ליה בהרחקת שלשה טפחים. דל ארבע אמות דעבודת הכרם דהוה בעי לארחוקי לאילן משדה חבירו, ופלגא דאמתא דמיחייבינן ליה לבעל הבור לארחוקי מן המצר, פשו להו עשרים ופלגא דמימעטי מחמתיה דהאי בירא מנטיעת אילן. ותינח לר׳ יוסי דכיון דסבר שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אשתכח דלא קא ממעיט ולא מידי, אלא לרבנן דאמרי מרחיקין מאי איכא למימר. לרבנן נמי לא קשיא, דיכלינא לאוקומי מתני׳ דמרחיקין בשדה שלא היתה קודם לכן עשויה לאילנות אלא לירקות או לתבואה וכיוצא בה, אבל בשדה העשויה לאילנות דכ״ע מודו דאינו סומך אלא לטעמיה דרבי יוסי אבל לרבנן לא. וקי״ל כר״י. וכ״ת לר״י (ואי) [מי] ניחא, מאי שנא אילן דפלג ביה ר״י ומאי שנא זרעים דמודי בהו ר׳ יוסי. אימר דפליג ר״י גבי אילן דמיירי חוץ לשלשה טפחים הסמוכין לכותל הבור, משא״כ בשלשה טפחים הסמוכין לכותל הבור דזרעים קשים לכותל כדקתני במתני׳ דמרחיקין את הזרעים מן הכותל, ומכל כותל משמע. תדע דבהדיא קאמרינן טעמא בגמרא (לקמן יט,ב) מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח אלמא ארפויי מרפו ליה לארעא וכהיזקא דמרא הוא.

וכי תימא תינח גבי גפת ומלח וסיד וסלעים ואילן וכיוצא בהן, אלא תנור וכירים מאי איכא למימר, הא כל חצר נמי לא סגיא לה בלא תנור וכירים וכשדה העשויה לבורות היא, והוה ליה לאשמועינן דמרחיקין את הכותל מן המצר שלשה טפחים. ועוד הא גבי כותל בקעה דלחרישה ולזריעה קימא וקתני (לעיל ב,א) אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה, אלמא בכונס לתוך שלו סגיא, אבל לארחוקי מן המצר לא מיחייב, ולא מצי חבריה למימר ליה למחר כריבנא וזרענא ומחייבת לי לארחוקי מן הכותל. שאני כותל מחיצה דעביד לאפסוקי בין שתי רשויות, דלא מצי חד מינייהו לעכוביה אבר מצריה למבנייה מטעמא דממעיט לה לתשמישתיה אלא היכא דקדים תשמישיה דניזק כגון חלונות וכיוצא בהן, אבל לארחוקי מחמת תשמישא דליתיה השתא התם לא. דמכי אתברר חולקיה דכל חד מיניהו זכה ליה בחולקיה לאפסוקי מחולקא דחבריה, ואי דוכתא דמיחייבי ביה תרויהו הוא בנו ליה באמצע ואי לא מאן דבעי מיניהו כונס לתוך שלו ובונה, דאי מחייבת ליה לארחוקי הא לא מפסיק לה רשותיה מרשותא דחבריה דהא קא שביק ליה מרשותיה כשיעור הרחקה. ועוד דאם כן לקתה מדת הדין, דאי מחייבת ליה לארחוקי לכותל מן המצר שלשה טפחים, אשתכח דיכיל חבריה לאשתמושי בכולא רשותיה עד המצר מאי דבעי ובעל הכותל לא יכיל לאשתמושי אלא מן הכותל ולפנים וקא מפסדת ליה מרשותיה שלשה טפחים לבד ממקום הכותל. אלא ודאי ש״מ דשאני כותל מחיצה מדינא דהבא לסמוך בצד המצר [ו]⁠משאר מילי.

וכ״ת תינח כותל מחיצה וכולהו הנך, אלא גבי חלונות גופייהו, כי היכי דאשמעינן תנא (לקמן כב,א) דהחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד״א, לישמעינן נמי דמרחיקין את החלונות מאויר רשות חבירו ד״א. כדמעיינת בה שפיר ולא מפקת להי למתני׳ וגמ׳ דילה מפשטיהו, בהדיא איתמרא בין במתני׳ בין בגמרא דילה. מתניתין, דתנן (לקמן נח,ב) חלון המצרית אין לה חזקה ולצורית יש לה חזקה. למאי, אי להיזק ראיה דלחזקה דגופיה דחלון, ל״ש מצרית ולא שנא צורית היכא דאתחזיק בה אית לה חזקה כדברירנא התם (סי׳ רעא), אלא לאו לעכובי עליה דבעל חצר כדין החלונות. ומדקתני יש לה חזקה ואין לה חזקה ש״מ דלאחזוקי בחצר נמי חזקה שראה וניפיס בעי, דלא אשכחן חזקה ברשות אחרים ביד חזקה, דאפילו בחזקה שאין עמה טענה דקילא מכולהו חזקות טענת ראה וניפיס מיהת בעיא, דשמעת מינה דכל כמה דלא אחזיק יכול למחות, ואפי׳ היכא דליכא היזק ראיה, דהא ברירנא דהאי תנא לאו חזקה דהיזק ראיה אתא לאשמועינן אלא חזקת החלונות בחצר הוא דאתא לאשמועינן. וכיון דאפילו אחזיק בהיזק ראיה זימנין דלית ליה חזקה בחצר כגון מצרי דאית ליה חזקה לקיומיה ואע״ג דאית ביה היזק ראיה מיהו לית ליה חזקה בחצר, אשתכח דחזקה דחצר לאו בהיזק ראיה תליא אלא חזקה באנפי נפשיה היא דחמירא טפי מדהיזק ראיה, וכל היכא דלית ליה חזקה כל כמה דלא אחזיק בה חזקה גמורה בין דאית בה היזק ראיה בין דלית בה היזק ראיה יכול לעכוביה עילויה כי היכי דלא תהוי ליה חזקה, דכיון דבעי חזקה חזקה בכדי לא קיימא.

ופלוגתא דר׳ זירא ור׳ אילעא (שם נט,א) נמי הכי דייקא, דהא אמתני׳ קימא, וכי היכי דמתני׳ לאו בחלון שיש בו היזק ראיה דוקא קאי אלא בחלון הפתוח בתוך ד״א לאויר חצר חבירו קאי, בין דאית ביה היזק ראיה בין דלית ביה היזק ראיה, תדע מדלא איירי במתני׳ אלא לענין חזקה דהרחקה, שמעתא דר׳ זירא נמי בהכי קימא. וקמ״ל דלמטה מד״א אפילו מצרי נמי יש לו חזקה בחצר ויכול למחות בו שלא יפתחנו ואע״ג דלית ביה היזק ראיה כי היכי דלא תהוי ליה חזקה בחצר, למעלה מד״א אין לו חזקה בחצר וא״י למחות בו שלא יפתחנו, דאי משום דלא תהוי ליה חזקה בחצר הא אין לו חזקה ואי משום היזק ראיה כיון דלמעלה מארבע אמות הוא לית ביה היזק ראיה כדבעינן לברורה התם, והוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר. ור׳ אילעא אמר אפילו למעלה מד״א אין לו חזקה ויכול למחות, דאע״ג דלית ביה היזקא בחצר יכול למחות בו מטעמא דהיזק ראיה. וממילא שמעת מינה אפי׳ לטעמיה דר׳ אילעא דחלון שיש לו חזקה בחצר אע״ג דלית ביה היזק ראיה יכול למחות כי היכי דלא תהוי ליה חזקה בחצר, דאי לאו הכי האי רבותא דנקט לענין א״י למחות אמאי אצטריך לאשמועינן גביה דאין לו חזקה, אלא לאו לאשמועינן רבותא כדברירנא. ועוד דאי לא אשמועינן דאין לו חזקה הוה אמינא האי דיכיל למחות לאו משום היזק ראיה הוא אלא כי היכי דלא תהוי ליה חזקה בחצר, וכגון דאית ליה מלבן וכדר׳ יהודה, קמ״ל דאין לו חזקה ואפי׳ הכי יכול למחות:

(1-3) גמ׳. הכי גריס רש״י ז״ל: פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואיתימא רבי יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אלא א״כ הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים – וכך פי׳, פתח בבור וסיים בכותל, דקס״ד דכותל חצר קאמר ורישא וסיפא קשיא ליה דרישא לית ליה סיפא וסיפא לית ליה רישא כי ההיא דאמרי׳ התם פתח בכד ומסיים בחבית ומפרקינן מכותל בורו שנינו שהראשון כנס לתוך שלו ועשה כותל לבורו של שלשה כמו שזה עושה.
ואקשינן וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג׳ טפחים והיה במשמע שיכניס לתוך שלו שלשה טפחים שאין נקרא מרחיק ג׳ עד שיכניס לתוך שלו שלשה.
והקשו על פי׳ זה דילמא אי תנא הכי ה״א שהראשון לא הרחיק שהבא לסמוך בצד המצר סומך וזה עשה כל ההרחקה נמצאת או׳ שאם באו לחפור בבת אחת זה לא ירחיק אלא טפח ומחצה וזה טפח ומחצה לפי׳ תנא מכותלו שהראשון הרחיק שלשה מסתמא דאי לא הרחיק שלשה כמו שזה עושה היכי קתני שלעולם מרחיק זה שלשה הרי פעמים שהכותל עבה ולא בעי הרחק כל כך ופעמים שהכותל של טפח ובעי טפי ומשום הכי קתני מכותלו וזו אינה קושיא שהבא לסמוך בצד המיצר אף ע״פ שסומך אין האחרון מרחיק אלא חצי הרחקה שהיה עליו אם באו לחפור בבת אחת כדבעי לפרושי לקמן וכיון שזה כונס לתוך ג׳ למדנו שאם באו לחפור בבת אחת מרחיק כל אחד ג׳.

ה״ג רש״י ז״ל: פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חברו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים [הא] קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים וגו׳. והכי פירושה: פתח בבור וסיים בכותל, כלומר בכותל חצר, דקא סלקא דעתא השתא דלאו כותל בור קאמר אלא כותל חצר, ואם כן רישא לית לה סיפא; ופריק אביי ואיתימא רב יהודה, לאו כותל חצר קאמר, אלא מכותל בורו קאמר. הדר אקשי וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, דממילא הוה שמעינן דמחצר חברו צריך להרחיק שלשה, דאי מחלל בורו אין זה מרחיק, דמרחיק לא משמע אלא בכונס לתוך שלו, ופריק דהא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים דכמו שזה צריך להרחיק שלשה גם הראשון הרחיק שלשה, ומדאפקה להרחקה דראשון בלשון¹ כותל שמע מינה דכותל בור שלש טפחים, ונפקא מינה למקח וממכר.

ואיכא למידק, כיון דפרקינן דמכותל בורו שנינו, היכי מצי למיבעי ליתני מבורו, דהא מדתנא הכי שמעינן מינה דראשון שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך, ואי תנא מבורו אדרבה הוה שמעינן מינה דסומך, וכדאמרינן בסמוך; וכי קאמרינן נמי דנפקא מינה למקח וממכר, אדרבה הוה ליה למימר דנפקא מינה לדינא דמתניתין גופה, ואשמועינן דראשון שבא לסמוך אינו סומך עד שירחיק שלשה. וי״ל דהאי דקא בעי ליתני מבורו לאביי דוקא הוא דקא בעי לה, כלומר לאביי דאמר סומך ומתניתין בבאו לחפור שניהם בבת אחת כדאוקימנא לה אליביה לקמן, מאי טעמא נקט לה תנא בבאו לחפור בבת אחת, דאיכא למיטעי בה ולמימר דסבירא ליה לתנא דראשון שבא לסמוך אינו סומך, ומתניתין מילתא פסיקתא קאמר בין שבאו לחפור בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה, ליתני מבורו, דשמעינן מינה דודאי דראשון שבא לסמוך סומך, וממילא שמעינן נמי דאם באו שניהם בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה; ופריק דאגב אורחיה ניחא ליה לתנא לאשמעינן דכותל בור שלשה, ונפקא מינה למקח וממכר.

ומיהו, אכתי איכא למידק, דהיכי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, דמשמע מחלל בורו, דאי תנא הכי הוה אמינא דהרחקת שני בורות אפילו באו לחפור שניהם בבת אחת אינה אלא שלשה, זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה, והשתא דתניא מכותלו, דהיינו כותל בורו, שמעינן דהרחקתן ששה זה שלשה וזה שלשה, י״ל דדילמא סבירא ליה השתא להאי דבעיא לה דאם קדם ראשון וסמך למצר, שני שבא לו לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו.

וגירסת הגאונים ז״ל יפה מזו, שהן גורסין פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, ומאי קא משמע לן, הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה וכו׳. ופירוש פתח בבור כמו שפירשנו למעלה דסלקא דעתך דכותל חצר קאמר, ומשום הכי קא מסיים קושיא ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו כו׳, כלומר מאי טעמא נדי מבורו ולא מסיים דיניה ונקיט ליה דינא דכותל, ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים. ופריק דלאו כותל חצר קאמר אלא כותל בור, והא דאפקא להרחקה דראשון בלשון כותל לאשמועינן אגב אורחיה דכותל בור שלשה טפחים, ונפקא מינה למקח וממכר. והא דקאמר דנפקא מינה למקח וממכר ולא קאמר קא משמע לן דראשון שבא לסמוך שאינו סומך, משום דאביי הוא דמפרש לה ואמר דכותל בורו שנינו, ולדידיה אדרבה ראשון שבא לסמוך סומך, ומתניתין שבאו שניהם בבת אחת, אלא דנקט לה תנא בשבאו שניהם בבת אחת לאשמועינן אגב אורחיה דינא לגבי מוכר, ואם תאמר אכתי תיקשי לן היכי קאמר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה, דהא הרחקת שני בורות ששה הן, י״ל דקא סלקא דעתא השתא דאינן אלא שלשה, ואפילו באו לחפור בבת אחת זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה, ולכשתמצא לומר ששה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה, ואם כן הרחקת השני שבא לחפור אינו אלא שלשה כדינו.

הא דמשמע להו מפשטא דמתניתין דכותל חצרו של חברו קאמר ולא כותל בורו, נראה לי משום דלישנא דמתניתין דייקא להו הכי, מדקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו, ואי מכותל בור שכבר הזכיר קאמר, הכין הוה ליה למתני, לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו (של חברו) שלשה טפחים, דהוה משמע מכותלו של בור, השתא דקאמר מכותל של חברו ודאי לכאורה דבכותל חבר אחר שלא הזכירו עדיין קאמר, דאי לא חברו חברו תרי זימני למה לי.

1. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י ירושלים (במקום ״דראשון בלשון״): ״במקום״.

גמרא. פתח בבור וסיים בכותל. בקונטרס גריס כו׳ ככתוב בתוספות ואף על גב דבריש המניח כי פריך פתח בכד כו׳ ככתוב בתוספות. ועוד יש לומר דהתם ידוע דחבית היינו כד ולא מתמה אלא על שנוי הלשון דהכא קרי ליה חבית והכא קרי ליה כד אבל הכא פריך טעותא קתני דמשמע ליה דכותל היינו דוקא כותל בית. מכותל בורו שנינו. הכי גריס רש״י ז״ל וליתני כו׳ ופירש ואנא ידענא דמכותל בורו דאי מחלל בורו כו׳. ואין לשונו ז״ל מובן דאדם הראשון הרחיק שלשה מן המצר אי הוה תני מבורו הוה אמינא מחלל ויסמוך השני על המצר וגם מה שפירש שהוא סותר אף כותלו אם הוא רחב משלשה תימה האיך יסתרנו אם הראשון כנס לתוך שלו יותר משלשה האיך יסתור השני כותלו אי אפשר לו לסתור בגבול חברו. הילכך נראה דלא גרסינן ליה הכא אלא הכי גרסינן למאי נפקא מינה למקח וממכר. ור״מ ז״ל מקיים הגירסא ופריך אהא דקאמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו דפריך וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו כלומר מחלל בורו לאביי דסבירא ליה דמותר לסמוך וסמך הראשון אצל המצר השני כשבא לחפור גם הוא די לו אם ירחיק שלשה מחלל בורו דנהי דחברו היה רשאי לסמוך אצל המצר מכל מקום אין לו לשני להפסיד כל כך בסמיכת הראשון שהוא לבדו יעשה כל ההרחקה ששה טפחים כיון שגם חברו מזיקו לאחר זמן אין זה היתר גמור כל כך לכוף את השני שיעשה כל ההרחקה שלו ושל חברו ודלא כפירוש רש״י ז״ל שפירש לקמן דהשני מרחיק ששה טפחים ומשני הא קא משמע לן דכותל דבור שלושה טפחים ומילתא אגב אורחיה קמשמע לן נפקותא למימר וכגון שבאו לחפור בבת אחת כדלקמן. ורבינו דוד ממיץ פירש וליתני אלא אם כן הרחיק מבור של חברו וכו׳ ואנא ידענא דמכותל בורו קאמר דאי מחלל בורו קאמר ליתני אלא אפילו הרחיק ממנו דעל בורו דרישא קאי כדפרישנא לעיל בונים אותה מבעי ליה. תוספות הרא״ש ז״ל.

וזה לשון הרשב״א ז״ל: הכי גרסינן ז״ל פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חברו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים כו׳. והכי פירושו פתח בבור וסיים בכותל. כלומר בכותל חצר. דקסלקא דעתין השתא דלאו כותל בור קאמר אלא כותל חצר ואם כן רישא לית ליה סיפא. ופריק אביי ואיתימא רב יהודה לאו כותל חצר קאמר אלא מכותל בורו קאמר. הדר אקשי וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דממילא הוה שמעינן דממצר חברו צריך להרחיק שלשה טפחים דאי מחלל בורו אין זה מרחיק דמרחיק לא משמע אלא בכונס לתוך שלו. ופריק דהא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים דכמו שזה צריך להרחיק שלשה גם הראשון הרחיק שלשה ומדאפקה להרחקה דראשון בלשון כותל שמע מינה דכותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה למקח וממכר. ואיכא למידק כיון דפרקינן דמכותל בורו שנינו היכי מצי למבעי ליתני מבורו דהא מדתני הכי שמעינן מינה דראשון שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואי תנא מבורו אדרבה הוה שמעינן מינה דסומך וכדאמרינן בסמוך. וכן קאמרינן נמי דנפקא מינה למקח וממכר נימא נפקא מינה לדינא דמתניתין גופה ולאשמועינן דראשון שבא לסמוך אינו סומך עד שירחיק שלשה טפחים. ויש לומר דהא דקא בעי ליתני מבורו לאביי דוקא הוא דקבעי ליה כלומר לאביי דאמר סומך. ומתניתין כשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאוקימנא לה אליביה לקמן מאי טעמא נקט תנא בבאו לחפור בבת אחת דאיכא למטעי ביה ולמימר דסבירא ליה לתנא דראשון שבא לסמוך אינו סומך דמתניתין מילתא פסיקתא קאמר בין שבאו לחפור בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה לתני מבורו דשמעינן מינה דודאי דראשון שבא לסמוך סומך וממילא נמי שמעינן דאם באו שניהם בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה. ופריק דאגב אורחין ניחא ליה לתנא לאשמועינן כו׳ דכותל בור שלושה ונפקא מינה למקח וממכר. ומיהו אכתי איכא למידק דהיכי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דמשמע מחלל בורו דאי תנא הכי הוה אמינא בהרחקת שני בורות אפילו באו לחפור שניהם בבת אחת אינה אלא שלשה זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה והשתא דתנא מכותלו דהיינו כותל בורו שמעינן דהרחקתה ששה זה שלשה וזה שלשה. יש לומר דדילמא סבירא ליה השתא דלהאי בעי לה דאם קדם ראשון וסמך למצר שכל שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו. וגירסת הגאונים ז״ל יפה מזו שהם גורסים פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו ומאי קמשמע לן הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה וכו׳. ופירוש פתח בבור כמו שפירש למעלה דסלקא דעתך דכותל חצר קאמר ומשום הכי קא מסיים קושיא ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו כו׳. עד כאן. ואף על גירסא זו הקשה ה״ר יונה בעליותיו וז״ל: ומאי קמשמע לן כו׳. פירוש מאי קמשמע לן מאי דקתני מכותל בורו ולא תנא מבורו כדרך שפתח סמוך לבורו. ואם תאמר הא אצטריך למתני מכותל לאשמועינן שצריך להרחיק שלשה מכותל הבור דאי תנא מבורו הוה אמינא מחללו של בור מרחיק שלשה טפחים ובהדיא דייקינן בשמעתין מדקתני מכותלו הראשון הרחיק גם כן מן המצר אף על על פי שלא היה שם בור עדיין ודייק מיהא רבא שאינו סומך ואביי דאמר סומך מוקי לה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת ולפיכך מרחיקים שניהם ואם כן מאי האי דקא בעי תלמודא מאי קא משמע לן הרי אם היה שונה מבורו הייתי אומר שהראשון לא הרחיק יש לתרץ דלאביי קא בעי ליה דהוא מרא דשמעתא דמפרק לה למתניתין דמכותל בורו שנינו והכי פירושו מאי שנא דקתני מכותל בורו וכגון שבאו לחפור שניהם בבת אחת ליתני מבורו וכגון שסמך הראשון למצר דהא אית ליה לאביי כשבא לסמוך לצד המצר סומך והשני בלבד הוא שמרחיק והכי הוה ליה למיתני לא יחפור אדם בורו סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים והוה שמעינן מינה שהראשון יכול לסמוך וממילא נמי הייתי למד שאם באו לחפור בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה. עוד יש לומר דהכי קא בעי מאי קא משמע לן במה שקרא הרחקת חברו כותלו ולא שנה בפירוש שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה כלישנא דקתני בברייתא דקא מייתי לקמן בשמעתין. ונראה בעיני דלאביי דהוא מרא דשמעתא לדידיה הוא דקשיא ליה לתלמודא מאי קא משמע לן דתנא מכותל חברו דכיון שבאים לחפור בבת אחת והרחקתם אחת למה שנה הרחקה זו בלשון כותל וזו שנה בלשון הרחקת שלשה טפחים דאלו לרבא לא קשיא דכיון דמוקי לה זה אחר זה לפיכך שנה הרחקה אצל השני לפי שאנו לומדים ממילא טעם ההרחקה משום דחפירת בור קשה לבור הסמוך לו אבל אלו שנה הרוצה לחפור בור אצל שדה חברו ירחיק שלשה טפחים לא היינו יודעים טעם ההרחקה אלא אם כן האריך ופירש הטעם שמא יעשה למחר חברו שם בור על כן לא שנה התנא לשון חיוב הרחקה אצל הראשון ושנאה אצל השני והשמיענו בלשון כותל בורו של חברו שגם הראשון הרחיק ועל דרך זה כולהו בבא דמתניתין דקתני מרחיקים את הגפת כו׳ מרחיקים את הכותל ואת הזרעים כו׳ מן הכותל. ומפרקינן לקמן בשמעתא אליבא דרבא הוא הדין אף על גב דליכא כותל והא קמשמע לן דהבלא דמיתונא קשה לכותל שאלו שנה מרחיקין מקרקע חברו לא היינו יודעין למה מרחיקין. עד כאן לשונו ז״ל.

ואם תאמר אכתי תקשי לן היכי קאמר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דהא הרחקת שני בורות ששה הם. יש לומר דקסלקא דעתך השתא דאינם אלא שלשה ואפילו באו לחפור בבת אחת זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה וכשתמצא לומר ששה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה ואם כן הרחקת השני שבא לחפור אלא שלשה כדינו. הא דמשמע להו מפשטא דמתניתין דכותל חצר של חברו ששה ואם כן הרחקת השני שבא לחפור קאמר ולא כותל בורו. נראה לי משום דלישנא דמתניתין דייקא להו הכי מדקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו ואי מכותל בור שכבר הזכיר קאמר הכי הוה ליה למיתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו שלשה טפחים דהוה משמע מכותלו של בור השתא דקאמר מכותלו של חברו משמע ודאי לכאורה דבכותל אחר שלא הזכירו עדיין קאמר דאי לא חברו חברו תרי זמני למה לי. הרשב״א ז״ל.

וזה לשון הר״ן ז״ל: אמר אביי כו׳. מכותל בורו שנינו. כלומר לאו כדקא סלקא דעתך דהאי כותל מכותל חצר קאמר אלא מכותל בורו שנינו ושל חברו דקתני נראה לי דקתני לאשמועינן דכשהראשון הרחיק עסקינן דאי תנא מכותלו בלחוד היה אפשר לפרושי כשהראשון סמך למצר ונמצא שנעשה שדהו של חברו כותלו של בור להכי תנא מכותל חברו לאשמועינן דכשהראשון הרחיק עסקינן. ומקשינן תו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים. כלומר למה לי למנקט מילתיה כשהראשון הרחיק ליתני סתמא אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים והוה ידענא דלעולם בין הרחיק ראשון בין לא הרחיק צריך שיכניס לתוך שלו שלשה דלא מצלת אמרת דילמא הוה אמינא דמתניתין בלא הרחיק ראשון ומשום הכי צריך שירחיק זה שלשה טפחים אבל הרחיק ראשון שלשה אין צריך להרחיק כלל לא מצית אמרת הכי דאם כן כל הרחקה דבין שני בורות אינה אלא שלשה טפחים וכיון שהראשון סמך למצר למה נחייב את השני לעשות כל ההרחקה דאפילו למאן דאמר בא לסמוך בצד המצר סומך הני מילי לומר שאין הראשון צריך להרחיק כלל אבל מכל מקום אין מחייבינן את השני אלא מחצי ההרחקה המוטלת עליו וכיון שכן ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו והיה משמע דבין שהראשון הרחיק בין שלא הרחיק צריך להרחיק שלשה טפחים ולא יותר. וכי תימא אכתי איכא למימר דלהכל תנא מכותלו של חברו לאשמועינן שהראשון הוצרך להרחיק והיכא שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך. לאו מילתא היא דלאביי דקא מקשינן ליכא למימר הכל דהא סבירא ליה הבא לסמוך בצד המצר סומך ולרבא במי לא שמעינן מידי דהא אפשר לאוקמה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת וכדמוקים לה אביי. ומפרקינן הא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים כלומר להכי נקט מכותלו לאשמועינן דכשהראשון הוצרך להרחיק שלשה טפחים כדינו עסקינן אי לרבא משום דבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אי לאביי כגון שבאו לחפור בבת אחת וכיון דקרי ליה כותל שמע מינה דסתם כותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה כו׳. זהו פירוש לפירושו של רש״י ז״ל. עד כאן לשונו.

וזה לשון הראב״ד ז״ל: מכותל בור שנינו. יש נוסחא שכתוב בה וליתני מכותל בורו כלומר מאי טעמא תני כותל סתם. הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים פחות משאר כתלים דהיינו כותל לבנים. נוסחא אחרינא מכותל בורו שנינו ומאי קמשמע לן הא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים. ולא מקשינן וליתני מכותל בורו דאפשר דהאי מכותלו דקתני אבור קאי מכותלו של בור הניכר אלא הא קשיא ליה למה ליה למימר כותל כלל ליתני ברישא אלא אם כן הרחיק מבורו אלא הא קמשמע לן דבור אית ליה כתלים וסתם כותל שלשה טפחים ולמאי הלכתא למקח וממכר. ואי קשיא לך להאי לישנא למה ליה למימר למקח וממכר לימא הא קמשמע לן דקמא נמי בעי רחוקי כדאיתא לקמן בתיובתא דאביי ורבא. לא היא דהא איכא לאוקמה בבאו לחפור בבת אחת ולא שמעינן מינה מידי. עד כאן לשונו.

בד״ה בכותל בורו כו׳ גירסתו דוחקתו אבל אין נראה כו׳ עכ״ל ורש״י גופיה סותר דבריו דהכא שפירש לקמן גבי אלא לאביי קשיא כו׳ וע״כ לא הוזכר שם כותל אלא ללמדנו כו׳ עכ״ל דמשמע מדבריו שם דאי לא הוה תנא אלא מבורו לא הוה שמעינן הרחקה מכותל וק״ל:

א גמרא על המשנה תוהים: פתח בבור, ״לא יחפור בור סמוך לבורו של חבירו״, ומסיים בכותל ״אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו״, ליתני [שישנה]: אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים כמו בתחילת המשנה, ומדוע מזכיר כאן כותל?

GEMARA: The tanna of the mishna opens by speaking of a pit: A person may not dig a pit close to the pit of another, and yet he ends with a reference to a wall: Unless he distances it from the wall of another. Let the tanna teach: Unless he distanced his pit or ditch three handbreadths from the pit of another, just as he begins his statement by referring to a pit. Why does the mishna suddenly mention a wall here?

מאמרים באתר אסיף

חיוב בנין הכותל ומחילתו / הרב אברהם וסרמן (בריחי שעריך, תשע״ב)

תמורות ביחס בין דיני נזיקין לדיני שכנים לאורך הדורות / איתן פפר (שערים לגמרא - בבא בתרא ומכות, אורות שאול תשע״ח)

פתח בבור וסיים בכותל / חובב קרן ורן חורי (פתיחתא יג, אורות שאול תשס״ח)

הבא לסמוך בצד המיצר / הרב יהודה זולדן (באר יהודה - בבא בתרא, מעליות תשפ״א)

הבא לסמוך בצד המיצר - או: ״הוויות״ דאביי ורבא / יצחק אלבוחר (פתיחתא יג, אורות שאול תשס״ח)

לחזות בנעם - פרק לא יחפור / הרב ישי ויצמן (לחזות בנעם - פרק לא יחפור, תשפ״ב)

חצר השותפים - יחיד, קהילה והקניין האישי. עיון בספרות התנאים / הרב משה פאלוך (תזה, בר אילן תשע״א)

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרמב״ןרשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה מִכּוֹתֶל בּוֹרוֹ שָׁנִינוּ.

Abaye said, and some say it was Rav Yehuda who said: We learned that the mishna means: From the wall of his pit. In other words, one should read the mishna as follows: Unless he distanced his pit or ditch three handbreadths from the wall of another’s pit. The neighbor also built his pit close to the border between the two properties, and the mishna is teaching that the one digging a pit must distance it three handbreadths from the wall of the pit of the other.

רי״ףרש״יתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכותל בורו שנינו – כלומר האי כותל דקתני מכותל בורו קאמר שאף הוא קרוי כותל.

מכותל בורו שנינו – כלומר לא מחלל בורו קאמר אלא מכותל שיש לבור שהראשון הניח כשחפר בורו ומהך מילתא דרב יהודה דייקא לקמן דאסור לסמוך מדהוזקק הראשון להניח כותל ופריך מינה לאביי והשתא לא אפשר למיגרס וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו דא״כ הוה משמע מחלל בורו ומה שפירש הקונטרס דאי הוה תני מבורו הוה ידעינא דמכותל בורו קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין [זה] כונס לתוך שלו כלום כו׳ גרסת ספרו דחקתו אבל אין נראה דודאי אי תני מבורו הוה אמינא מחלל בורו קאמר ושרי לסמוך ואם הראשון הרחיק מאיליו מן המיצר ג׳ טפחים או יותר ה״א דהשני יכול לסמוך עד המיצר ואם כן צריך לשנות מכותלו לאשמועינן דאסור לסמוך לרבא ולאביי צריך הרחקה בין שני הבורות ששה טפחים ומיהו יש ליישב הגירסא ופריך אליבא דאביי דאליבא דידיה קיימא דליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מכותל בורו שנינו. כלומר האי כותל דקתני מכותל הבור רצה לומר שנמצא מרחיק מחלל בור חברו ששה טפחים והא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים. ואם תאמר מאי טעמא קתני סתם מכותלו של חברו דמשמע מכותל בית מיירי ליתני בפירוש אלא אם כן הרחיק מכותל בורו של חברו שלשה טפחים. הא קא משמע לן להכי תנא סתמא דדיניה דכותל בור שלשה טפחים ככותל בית בעלמא שדינו בשלשה טפחים כדתנן בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה ונפקא מיניה למקח וממכר דלא תימא הני משום הרחקה הוא אלא לענין מקח וממכר כלומר להכי תנן כותל סתם דאפילו לענין דינא בכותל דעלמא ומי שקבל עליו לבנות משלו באבני גזית או בכפסים או בלבנים כותל לבורו של חברו בכך וכך מעות שנותן לו לא יפחות לו משלשה טפחים. אי נמי כדתניא האומר לחברו כו׳. רבינו יהונתן ז״ל.

אמר אביי בא בידים שאני. כך היא גירסת רש״י ז״ל. ודקארי לה מאי קארי לה כו׳ והקשו עליו וכי בא בידים מאי הוי כיון דליתיה לבור דהא אביי דאמר סומך לאו משום דלא סבירא ליה דכל מרא ומרא כו׳ כי היכי דנימא דבבא בידים דקא מודה דמרפי לה צריך להרחיק דודאי טעמיה דאביי לאו משום הכי הוא אלא משום דאף על גב דמרפי לה לארעיה כיון דלא מתזקא ארעא ברפוייא דידיה אלא משום בורו וכי ליתא לבור שרי וכיון שכן כי בא בידים מאי הוי. ולאביי ניחא דבסלע הבא בידים מודה אביי דאפילו ראשון צריך להרחיק משום דכשאינו בא בידים אין חברו ניזוק בחפירתו אלא אם ימלך לחפור בור וכיון דליתיה לבור דלא מיתזק מהשתא לאביי סומך אבל סלע הבא בידים אם יסמוך בצד המצר מעכשיו יהא ניזוק חבירו בכך שכיון שקרקעו רפוי שלשה טפחים הסמוכים לבור מתמסמסים ונופלים. הר״ן ז״ל.

וכן תירץ הרשב״א וזה לשונו: ויש לומר דבא בידים שאני דכמזיק ומפיל קרקעו ממש לארץ דמי ובריפוי גדול כזה מודה הוא. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר״י ן׳ מיגש ז״ל: תא שמע רבי יהודה אומר סלע הבא בידים כלומר סלע רך שאפשר לחפור בו בור זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וזה מרחיק שלשה טפחים בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא כלומר בשלמא בתרא מרחיק משום קמא אלא קמא אמאי מרחיק והאמרת כי ליכא בור סומך. ופריק הכא נמי שבאו לחפור בבת אחת. ואם תשאל מאי קמשמע לן הא תנא ליה רישא מכותל בורו של חבירו שלשה טפחים דאלמא שניהם מרחיקים שלשה שלשה טפחים ואוקימנא כשבאו לחפור שניהם בבת אחת. הא אמרינן סלע הבא בידים אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא דכיון דבא בידים ליבעי טפי קמשמע לן דבתלת סגי ליה. עד כאן לשונו.

בא״ד ומיהו יש ליישב הגירסא ופריך אליבא דאביי כו׳ עכ״ל נראה מדבריהם דאף לאותה גירסא ל״ג אלא וליתני אלא א״כ הרחיק מבורו וכן מוכח בדבריהם דלעיל דהשתא קאמרי דאיכא לפרושי ביה דששה טפחים קאמר וק״ל:

אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה: מכותל בורו שנינו וכך היא שנויה: ״אלא אם הרחיק מכותל בורו של חבירו שלשה טפחים״, שאף חבירו הרחיק את חלל בורו מרחק שיעור כותל מן הגבול שביניהם.

Abaye said, and some say it was Rav Yehuda who said: We learned that the mishna means: From the wall of his pit. In other words, one should read the mishna as follows: Unless he distanced his pit or ditch three handbreadths from the wall of another’s pit. The neighbor also built his pit close to the border between the two properties, and the mishna is teaching that the one digging a pit must distance it three handbreadths from the wall of the pit of the other.

רי״ףרש״יתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) וְלִיתְנֵי אא״כאֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִבּוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ ג׳שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּכוֹתֶל בּוֹר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים נָפְקָא מִינַּהּ לְמִקָּח וּמִמְכָּר כִּדְתַנְיָא ^אהָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ בּוֹר וְכוֹתְלֶיהָ אֲנִי מוֹכֵר לָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.

The Gemara challenges: But even so, let it teach: Unless he distanced his excavations three handbreadths from the pit of another, and one would understand that the term pit is referring to the wall of the other’s pit. The Gemara responds: By using the phrase: From the wall of another, this teaches us incidentally that the wall of a pit must be at least three handbreadths thick, as the wall of the other’s pit occupied the full three handbreadths between the cavity of his pit and the property of his neighbor. The practical difference of this observation is with regard to buying and selling, as it is taught in a baraita: With regard to one who says to another: I am selling you a pit and its walls, the wall of the pit must be at least three handbreadths thick.

א. רמב״ם הלכות מכירה כ״א:י״ב
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רי״ז:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רי״ז:ה׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות מכירה כ״א:י״ב
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רי״ז:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רי״ז:ה׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וליתני מבורו של חבירו – ואנא ידענא דמכותל קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו כלום ופעמים שהוא סותר אף כותל חבירו אם הוא רחב משלשה.

הא קא משמע לן – במאי דתניא מכותל בורו למדנו בה שהכותל בורו של ראשון מילא כל שלשה טפחים שהוזקק גם הוא להרחיק מן המיצר וממאי מדקתני שהחפירות חללו של זה אינה מופלגת מכותלו של זה אלא שלשה טפחים שהוא כונס לתוך שלו נמצא ששלשת הטפחים שכנס גם זה לתוך שלו הכותל מלאם ואשמועינן שיעור רוחב כותלי בור.

ונפקא מינה למקח וממכר – וא״ת מנלן שהכותל הראשון הוא הוי שיעור הרחקה מן המיצר והלא לא היה לחבירו בור סמוך למיצר ופליגי בה אביי ורבא ושמעינן ליה לאביי דאמר ראשון אינו צריך להרחיק תריץ הא שמעינן ליה לאביי גופיה דאוקמה כשבאו לחפור בבת אחת ששניהן הוזקקו להרחיק כל אחד ואחד שלשה טפחים.

למאי נפקא מינה למקח וממכר – הך נפקותא לא איצטריך לרבא דהא קא משמע לן דאסור לסמוך אלא לאביי דקא סבר מותר לסמוך וקאמר למאי נפקא מינה אי לאשמועינן דבעי הרחקה ו׳ טפחים ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ו׳ טפחים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

הא קמ״ל דכותל בור שלשה טפחים – שכיון ששנינו מכותל בורו של חברו על כרחך הראשון הרחיק כשיעור הרחקה הקצוב במשנתנו שהוא ג׳ טפחים וקא קרי לה כותל ובא ללמד שכותל בור ג׳ טפחים, זה פירוש לפירוש רש״י.
ור״ח ז״ל גריס פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג׳ טפחים ואמר אביי מכותל בורו שנינו ומאי קמ״ל הא קמ״ל וכו׳. ולפי גירסא זו נמי כך אנו מפרשים שאין לשון מרחיק אלא כונס לתוך שלו, ולפיכך הקשו בגמרא ליתני שיעור ג׳ טפחים על האחד לבדו ועל הראשון משמע דס״ל בא לסמוך סומך מדתנא סמוך לבורו ולא תנא נמי הרחקה אלא על הא׳ ושל שלשה טפחים וכיון שכן ליתני אלא א״כ הרחיק זה שלשה וממילא שמעי׳ דשיעור הרחקה ששה ומפרקינן מכותל בורו שנינו והראשון הרחיק.

ומאי קמ״ל. וא״ת קמ״ל שהבא לסמוך אינו סומך לאביי לא מצית אמרת ואיתמר נמי רב יהודה וכרבא אכתי ליתנייה בהדיא ומאי שנא דקרי ליה להרחקה דראשון כותל.
וי״מ לפי גירסת ר״ח ז״ל דקס״ד שאין צריך בין חלל בור זה לחללו אלא שלשה ולפיכך הקשו בגמרא ליתני מבורו של חבירו ג׳ טפחים שהרי זה צריך לעשות כל ההרחקה לפי משנתנו כמו שפירשתי.

גמ׳ ליתני אלא א״כ הרחיק מבור של חבירו ג״ט כל זה נמחק:

ושואלים: וליתני [ושישנה]: אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים, וממילא מובן שהכוונה לכותל הבור! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] בדרך אגב, שכותל בור צריך להיות לפחות שלשה טפחים, נפקא מינה [יוצא מכאן] תוצאה לדיני מקח וממכר; כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: האומר לחבירו ״בור וכותליה אני מוכר לך״ — צריך שיהא הכותל של הבור שלשה טפחים.

The Gemara challenges: But even so, let it teach: Unless he distanced his excavations three handbreadths from the pit of another, and one would understand that the term pit is referring to the wall of the other’s pit. The Gemara responds: By using the phrase: From the wall of another, this teaches us incidentally that the wall of a pit must be at least three handbreadths thick, as the wall of the other’s pit occupied the full three handbreadths between the cavity of his pit and the property of his neighbor. The practical difference of this observation is with regard to buying and selling, as it is taught in a baraita: With regard to one who says to another: I am selling you a pit and its walls, the wall of the pit must be at least three handbreadths thick.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) אִיתְּמַר הַבָּא לִסְמוֹךְ בְּצַד הַמֶּצֶר אַבָּיֵי אָמַר סוֹמֵךְ וְרָבָא אָמַר אֵינוֹ סוֹמֵךְ בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ סוֹמֵךְ כִּי פְּלִיגִי בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת.

§ It was stated: With regard to one who comes to dig any of these excavations or place any of the items listed in the mishna close to the boundary of his field, where his neighbor currently has no pit, Abaye says: He may dig or place them close to the boundary; and Rava says: He may not dig or place them close to the boundary. The Gemara explains: All agree that he may not dig or place them close to a field of his neighbor if that field is designated for digging pits, as he will thereby restrict his neighbor from using his field in the manner it is expected to be used. When they disagree it is with regard to a field that is not designated for digging pits.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[אור זרוע] גמ׳ אמר אביי וכו׳ רבא אמר אינו סומך וכו׳. ורבינו ברוך בר שמואל זצ״ל מארץ יון כתב: [כתב] ר״ח זצ״ל: כללא דמילתא, אע״ג דשנויי דשנינו רבא ליתנהו ודחיית׳א נינהו, מיהו הכא בבור קיימא לן כוותיה, דהא בהדיא קיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיעל קג״ם דהילכת׳א כאביי והא ליתא מכלל יע״ל קג״ם, ותו, הא קיימא מודה רבי יוסי בגירי דידיה. והא דאמ׳ר בלישנא בתרא דכל מרא ומרא דמחית ליה למיחפר מרפית לה לארעי גירי נינהו ואפי׳לו ר׳ יוסי מודה דהא לא פליג ר׳ יוסי ואמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו (אלמ׳) [אלא] גבי בור ואילן והתם אמר רב יהודה אמר שמואל (לקמן כה:) הלכה כר׳ יוסי, אבל בכוליה פרקין מודה להו ר׳ יוסי לחכמים. הלא תראה כששנינו מרחיקין את הסולם, אמ׳רינן לימא מתני׳ דלא כר׳ יוסי ואוקימנא אפילו תימא ר׳ יוסי – בכוליה [סוגיא] לא אמר׳ינן לימא מתני׳ דלא כר׳ יוסי, לאו משום דפשיטא להו לרבנן דגמרא דמודה ר׳ יוסי לרבנן בכוליה פרקין, ובהא איסתפיקו להו ואמרו נימא מתני׳ דלא כר׳ יוסי ודקדקו ואוקמוה להא מתני׳ נמי כר׳ יוסי, הילכך בגיריה כולי עלמא לא פליגי, והא גירי נינהו.

אומר רבינו ברוך בר שמואל זצ״ל [-רב״ס =ר׳ ברוך ספרדי המובא בשטמ״ק הנר]: הא שמעתא כולה צריכה עיונא, דרבינו חננאל זצ״ל לא סגיא, דהא אוקימנא דר׳ יוסי מתיר בחרדל כסבריה ולא איתוקמא דרבא אלא אליבא דרבנן דסברי על המזיק להרחיק ואפסיק דהילכתא כאביי. ולא תקשי ליה יע״ל קג״ם, דבכמה דוכתי אמרי׳נן הילכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה, ואפילו הכי בכמה דוכתי אחריני הילכתא כוותיה, עכ״ל.⁠^א

[הגהות אשר״י מהר״ח] בשדה העשויה לבורות וכו׳ כל מרא ומרא וכו׳. ודוקא בבור קיימא לן כוותיה אבל בכל אינך דמתניתין בגפת וזבל וכל דכוותיהו כי ליכא כותל סמיך, כי ליכא אוצר פותח, וכי ליכא בור סומך אילן, כך פוסק רבינו חננאל ור״י.⁠^ב

[מרדכי סי׳ תקי״ב] ופר״ח דאפילו ר׳ יוסי מודה בכל הרחקות דמתני׳ לבד מהני דפליג בהדיא, תדע מדלא פריך אהנך דרישא לימא מתני׳ דלא כר׳ יוסי כדפריך לקמן גבי סולם, ש״מ דבכולהו מודה וכן כתב רבינו ברוך ממגנצא, אבל רש״י ז״ל פי׳ לקמן מתני׳ דלא כר׳ יוסי ואע״ג דהרבה מתני׳ דלא כר׳ יוסי מי נימא דגם זאת דלא כר׳ יוסי.⁠^ג

[עליות דרבינו יונה] ומודה ר׳ יוסי בגירי. ופי׳ ר״ח ורב אלפסי ז״ל דמודי ר׳ יוסי בכולי פרקין, תדע דאמרינן גבי הרחקת סולם מן השובך (כב:) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, וכיון שלא דקדקו כן על שאר בבי דמתני׳ משמע דמודה ר׳ יוסי בכלהו.⁠^ד

[עליות דרבינו יונה] ורבא אמר אינו סומך וכו׳ כל מרא וכו׳. ופי׳ ר״ח זצ״ל דלענין חפירת בור בלבד קיי״ל כרבא דאמר אינו סומך בצד המיצר, משום דכל מרא ומרא דקא מחי מרפא לארעא אבל בגפת וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה יכול לסמוך כל זמן שאין שם כותל, אע״פ שהמקום עשוי לכתלים. ונראין דבריו וכו׳.⁠^ה

[עיטור הל׳ מודעה] לא אשכחן הרחקה לר׳ יוסי אלא בגרמא (דגרמא) [דגורם] בגיריה כגון בורות שיחין ומערות דכל [מרא ומרא] קא מרפי׳ת לה לארעא וגפת וסיד וסלע ואמת המים ונברכת של כובסין שמכוחו הולכין לכותל ורחיים ותנור וזרעים שמחלידין את הקרקע (להלן יט:) ופר״ח ששותין לחלוחית הקרקע החלודה מיד, וסולם נמי ובראשו נמיה (להלן כב:) (ו)⁠נמי בהדי דזקיף י⁠[ת]⁠בא ארישא דהוא גרמא מכוחיה והוא גרמא דגיריה.

[ספר ההשלמה] גמ׳ ורבא אמר אינו סומך וכו׳ כל מרא וכו׳: וכיון דקיימא לן כרבא דאמר הכא לסמוך אינו סומך בשדה העשויה לבורות, פרקן נמי הבא לסמוך אינו סומך בשדה העשויה לבורות, אע״ג דהשתא כשבא לסמוך לאו גירי נינהו דהא ליתיה לנזק אפילו הכי כיון דאי איתיה לנזק גירי נינהו כי ליתיה לנזק נמי כיון דקיימא לן כרבא דהבא לסמוך אינו סומך הוה ליה כמאן דאיתיה, לבד מרפת בקר דתניא בהדיא היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר משום דדירה שאני, ואע״פ שכתב רבינו חננאל ז״ל דכל הני שינויי דשנינן בגמרא הוא הדין דאע״ג דליכא כותל לא סמיך – דחיותא נינהו ולא סמכינן עלייהו – אנן סמכינן עלייהו ולא דחינן בכדי כולי האי שמעתא.⁠^ו

[צרור הכסף לתלמיד הרשב״א] איתמר הבא לסמוך בצד המצר כלומר מי שבא לחפור בור בשדהו סמוך למצר חבירו, רבא אמר אינו סומך וכו׳ וכתב רבינו חננאל ז״ל דלענין חפירת בור בלבד הוא דקיימא לן כרבא דהבא לסמוך בצד המצר דלא יסמוך כמו שכתבתי למעלה מטעם דכל מרא דקא מחי מרפי לקרקע חבירו, אבל בגפת וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה יכול לסמוך כ״ז שאין שם כותל. וה״ר יונה ז״ל נתן טעם לדבריו.

א. ראה בענין זה עוד להלן יח, ב וראה בעה״מ ורמב״ן.

ב. וראה גם למאירי בבי״ה יח, א בשם גאוני ספרד הראשונים, שהוא הר״ח.

ג. והובאו דברי ר״ח עוד בעליות דרבינו יונה, וממנו בר״י קרקושא. וראה במלאכת שלמה בפירקין משנה ה.

ד. ועי״ש טעמו דרבינו יונה.

ה. ועי״ש הע׳ 51 והובאו מדבריו בר״י קרקושא. וכך בר״י מגאש, בעה״מ, רמ״ה (סי׳ ל״א), רמב״ן, ריטב״א, רא״ש, הג״א.

ו. ועי״ש עוד בביאור הר״ח. וע״ע בחידושי הרשב״א כאן ובשו״ת הרשב״א ח״ב סי׳ רנז.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הבא לסמוך בצד המצר – כלומר שאם רוצה אחד לחפור בורו סמוך לשדה חבירו הפנויה מבורות:

אביי אמר סומך – בצד ממש בלא הרחקה הואיל דאינו מזיק לחבירו דלית ליה לחבירו השתא בור:

ורבא אמר אינו סומך – אא״כ ירחיק כדין דאע״ג דלית ליה האידנא אימור אימלוך וחפיר נמי חבירו ואי לא ירחיק האי אתי לאזוקי ליה:

שדה העשויה לבורות – שצריכה לבורות דבית השלחין היא (לחבירו) ד״ה אינו סומך האידנא בור דהואיל ולא סגי בלא בור ודאי עביד בה בור ואתי לאזוקי אי לא ירחיק:

כי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות – דבית הבעל היא:

הבא לסמוך – בורו תחילה בצד המיצר ולחבירו אין שם בור.

העשוייה לבורות – כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר.

איתמר הבא לסמוך בורו בצד המצר. פי׳ הבא לחפור בור בצד המצר של חבירו, במקום שאין שם בור לחבירו. אביי אמר סומך, ואינו צריך להרחיק שלשה טפחים, שהרי אין שם בור לחבירו כדי שיהא זה צריך להרחיק שלשה טפחים. ורבא אמר אינו סומך, מפני שיכול חבירו לומר לו, אע״פ שאין שם בור ברשותי עכשיו למחר אימלך ואחפור שם בור. אם היתה זו השדה של חבירו שדה שהיא עשויה לחפור שם בורות, דברי הכל אינו סומך אלא עד שיתרחק שלשה טפחים ברשותו. כי פליגי בשהיתה שדה שאינה עשויה לבורות. אביי אמר סומך דהא שדה חבירו אינה עשויה לבורות, רבא אמר אינו סומך דאמר ליה כי היכי דאת ממלכת וחפרת אנא נמי ממליכנא וחפרנא, איכא דאמרי וכו׳.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך. יש מפרשים דלמאן דאמר סומך, כיון דברשות סמך, כשבא השני לחפור צריך הוא להרחיק ששה, דהיינו כל הרחקת שני בורות, כדי שלא יקלקל בורו של חברו, ויש מפרשים דאינו מרחיק אלא שלשה כדינו, דאומר לו לראשון לא דייך שלא הרחקת מן המצר שלי אלא שתזקיקני להרחיק ולכנוס בתוך שלי יותר מדיני.

הבא לסמוך בורו בצד המצר ר״ל שאין לחברו בור בשדהו וזה בא וחופר בסוף שדהו סמוך לו על הדרך שהתחלנו לבאר במשנה אם שדה חברו אינה עשויה לבורות כגון שהיה בית הבעל ואינו צריך למי בורות סומך עד כמה שאפשר לו ואם ימלך חברו אח״כ לחפור שם בור גם כן ירחיק ששה טפחים על הדרך שביארנו במשנה ואם שדה חברו עשויה לבורות כגון שהיא בית השלחין אין זה יכול לחפור אלא ברחוק שלשה טפחים שהרי יש לו להעלות על לב שאף חברו צריך לבור ואף הוא רוצהו בקרן זוית שבשדהו וצריך להרחיקו שלשה טפחים וכשיבא חברו ויחפור ירחיק גם כן שלשה טפחים עד שימצא עובי הקרקע מחלל לחלל ששה טפחים ולדעתנו הרי זה גירי שהרי אילו היה שם בורו של חברו היה מזיקו מעכשו ויש אומרים לשטה אחרת זו מיהא גירי היא שהרי מעכשו מרפה קרקע של תחום חברו ומקלקלו מעשיית בור:

ב איתמר [נאמר]: הבא לסמוך באחד מכל הדברים הללו בצד המצר, על גבול שדהו, שאין שם בור של החבר — אביי אמר: סומך, ורבא אמר: אינו סומך. ומסבירים: בשדה חבירו העשויה לכך שיכרו בה בורות — דברי הכל אינו סומך, שהרי יודע שהשדה עשוי לכריית בורות. כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה בשדה שאינה עשויה לבורות.

§ It was stated: With regard to one who comes to dig any of these excavations or place any of the items listed in the mishna close to the boundary of his field, where his neighbor currently has no pit, Abaye says: He may dig or place them close to the boundary; and Rava says: He may not dig or place them close to the boundary. The Gemara explains: All agree that he may not dig or place them close to a field of his neighbor if that field is designated for digging pits, as he will thereby restrict his neighbor from using his field in the manner it is expected to be used. When they disagree it is with regard to a field that is not designated for digging pits.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מיגשראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אַבָּיֵי אָמַר סוֹמֵךְ דְּהָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת רָבָא אָמַר אֵינוֹ סוֹמֵךְ דְּאָמַר לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּאַתְּ אִימְּלַכְתְּ וַחֲפַרְתְּ אֲנָא נָמֵי מִמְּלַכְנָא וְחָפַרְנָא.

The Gemara elaborates: Abaye says: He may dig these excavations or place these items close to the boundary, as the neighbor’s field is not designated for pits, so he is not causing any damage by doing so. Rava says: He may not dig these excavations or place these items close to the boundary, as the neighbor can say to him: Just as you changed your mind and dug a pit, I too might change my mind and dig a pit, and I will no longer be able to dig near my border if you dig your pit close to the boundary.

רי״ףתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אביי אמר סומך דהא אינה עשויה לבורות – והואיל וכן אינו מזיק לו אם הוא סומך וקשה לרשב״א דהא מפסיד הוא שאם יטע אילן יצטרך להרחיקו יותר מחמת שסומך זה עד המיצר דמרחיקין האילן מן הבור חמש ועשרים אמה וי״ל דמכל מקום אינו עושה לו היזק דהא דמרחיק יותר לא מפני שלא יזיקנו הבור אלא מפני שלא יזיק הוא לבור ולהכי אין לזה להניח מלסמוך בשביל כך דאם לא כן ירחיק כל כ״ה אמה את בורו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אביי אמר כו׳ וקשה לרשב״א דהא מפסיד הוא שאם יטע אילן כו׳ עכ״ל ולרבא דאינו סומך ובעי הרחקה שלשה טפחים שהוא כותל בורו ודאי דצריך להרחיק בעל האילן שלא יקלקלו שרשיו כותל בור של חבירו שהוא בגבול חבירו אבל לאביי הרי מפסיד מגבול עצמו שצריך להרחיק עשרים וחמשה אמות ממיצר שלו שלא יקלקל כותל בור חבירו שבגבולו ודו״ק:

אביי אמר [אומר]: סומך, וטעם הדבר — דהא [שהרי] אינה עשויה לבורות; רבא אמר [אומר]: אינו סומך, דאמר ליה [שאומר לו] השכן: כי היכי דאת אימלכת [כמו שאתה נמלכת] בדעתך וחפרת בור, אנא נמי ממלכנא וחפרנא [אני גם כן אולי אמלך בדעתי ואחפור] ועתה לא אוכל לחפור סמוך לגבולי, כיון שאתה קירבת את בורך עד למצר.

The Gemara elaborates: Abaye says: He may dig these excavations or place these items close to the boundary, as the neighbor’s field is not designated for pits, so he is not causing any damage by doing so. Rava says: He may not dig these excavations or place these items close to the boundary, as the neighbor can say to him: Just as you changed your mind and dug a pit, I too might change my mind and dig a pit, and I will no longer be able to dig near my border if you dig your pit close to the boundary.

רי״ףתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) אִיכָּא דְּאָמְרִי ^בבְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל סוֹמֵךְ כִּי פְּלִיגִי בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת אַבָּיֵי אָמַר סוֹמֵךְ אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן דְאָמְרִי מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה הָתָם הוּא דִּבְעִידָּנָא דְּקָא נָטַע אִיתָא לְבוֹר אֲבָל הָכָא בְּעִידָּנָא דְּקָא חָפַר לֵיתָא לְבוֹר.

There are those who say a different version of this discussion: All agree that one may dig these excavations or place these items close to the boundary of a field that is not designated for digging pits. When they disagree it is with regard to a field that is designated for digging pits. Abaye says: One may dig these excavations or place these items close to the boundary; and this is the halakha even according to the opinion of the Rabbis, who say in the mishna (25b): One must distance a tree twenty-five cubits from a cistern, lest the roots of the tree grow and damage a neighbor’s cistern in his field. The difference is that there it is prohibited, as when he plants the tree there is already a cistern. But here, at the time when he digs his cistern, there is as yet no cistern in his neighbor’s field.

ב. רמב״ם הלכות שכנים ט׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קנ״ה:י״ח
שולחן ערוך חושן משפט קנ״ה:י״ח

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות שכנים ט׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קנ״ה:י״ח
שולחן ערוך חושן משפט קנ״ה:י״ח

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבעידנא דקא נטע אילן איתא לבור – משום הכי מרחיק כ״ה אמות כי היכי דלא ליזלו שרשיו ומזקי לבור אבל הכא ¹ דתני במצר כמצר סמיך משום דבעידנא דקא חפיר ליתיה לבור דהיאך:

1. [אבל הכא דרוצה לחפור סמוך למיצר סמיך וכו׳]:

אפי׳ לרבנן דאמרי כו׳ – דשמעינן מינה אדם צריך לכנוס לתוך שלו כדי שלא יזיק את חבירו ולא אמרינן זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו.

אביי אמר סומך – אומר ר״י דלשתי הלשונות לאביי דאמר סומך אם בא אחד לחפור בור לאחר מכאן צריך הוא להרחיק כל ששה טפחים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרין מרחיקין את האילן מן הבור וכו׳. לא איצטריך ליה לאביי לתרוצי מתניתין אלא להאי לישנא בתרא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך, אבל ללישנא קמא דמודה דבשדה העשויה לבורות אינו סומך הא נמי איכא בור ועתידין השרשים לבא ולהזיק.

האילן שיערו חכמים שהתפשטות שרשיו מזיק לבור עד כדי שירחיקו ממנו נטיעתו חמש ועשרים אמה ומ״מ אין השרשים עכשו בעולם מעתה ראובן שהיה לו שדה אצל שמעון ואין לראובן בור בתוך שדהו הרי שמעון נוטע בשלו סמוך לו ואינו חושש הגע עצמך שיש לראובן בור בשלו אף זו לכתחלה ראוי לו להרחיק הא אם לא רצה נוטע ואין זה יכול לעכב ולומר הרי שרשיו מתפשטין ונכנסין לבור שהרי עכשו מיהא אין כאן שרשים ואין הנזק בא מעכשו אלא שמתילד לאחר זמן וכל שכגון זה זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו כמו שהקדמנו במשנה:

מאחר שביארנו ששדה העשויה לבורות הבא לסמוך לה אינו סומך משנתנו אתה צריך לפרשה בשדה שאינה עשויה לבורות וכבר סמך חברו כמו שביארנו ומ״מ אם תרצה לפרשה בעשויה לבורות אתה מפרש מכותל בורו שכבר הרחיק האחר שלשה טפחים ולא הוצרך לומר כן אלא לגלגל הזכרת ענין כותל להשמיענו דין כותל הבור כמה שיעורו וסוגית שמועה זו ר״ל תנן לא יחפור וכו׳ מוכחת כן שתירץ בה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו כלומר שאף הראשון הוזקק להרחיק כדי כותל שהוא שלשה טפחים וכל שבאים לחפור בבת אחת אין ספק שבין עשויה לבורות בין אינה עשויה כל אחד מרחיק שלשה וכן כל אחד סד בסיד וכן אני אומר בכל שהתחיל האחד קודם שהשלים חברו:

קרקע תיחוח שבא בידים אף בו אין צריכין להרחיק אלא בכדי שיהו ששה טפחים מחלל לחלל כך שערו חכמים ששעור זה מספיק אף לקרקע הבא בידים:

אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור כו׳. לא אצטריך ליה לאביי לתרוצי מתניתין אלא להאי לישנא בתרא ברישא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך אבל ללישנא קמא דמודה דבשדה העשויה לבורות אינו סומך האיכא בור ועתידים השרשים לבא ולהזיק. הרשב״א ז״ל.

איכא דאמרי [יש שאומרים] מחלוקת זו באופן אחר: בשדה שאינה עשויה לבורות — דברי הכל סומך, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בשדה העשויה לבורות. אביי אמר: סומך. ואפילו לרבנן דאמרי [לחכמים שאומרים] במשנה להלן: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, שצריך לדאוג שלא יצמחו שרשי האילן שלו ויזיקו לבורו של חבירו בשדהו, ולכך על המזיק להרחיק את עצמו, התם [שם] הדין כך הוא משום דבעידנא דקא נטע איתא [שבזמן שהוא נוטע כבר ישנו] לבור, אבל הכא בעידנא דקא חפר ליתא לבור [כאן בזמן שהוא חופר בשדהו אין הבור] של השכן קיים עדיין.

There are those who say a different version of this discussion: All agree that one may dig these excavations or place these items close to the boundary of a field that is not designated for digging pits. When they disagree it is with regard to a field that is designated for digging pits. Abaye says: One may dig these excavations or place these items close to the boundary; and this is the halakha even according to the opinion of the Rabbis, who say in the mishna (25b): One must distance a tree twenty-five cubits from a cistern, lest the roots of the tree grow and damage a neighbor’s cistern in his field. The difference is that there it is prohibited, as when he plants the tree there is already a cistern. But here, at the time when he digs his cistern, there is as yet no cistern in his neighbor’s field.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) וְרָבָא אָמַר ^גאֵינוֹ סוֹמֵךְ וַאֲפִילּוּ לר׳לְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר זֶה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ הָנֵי מִילֵּי הָתָם דִּבְעִידָּנָא דְּקָא נָטַע לֵיתַנְהוּ לְשׇׁרָשָׁיו דְּמַזְּקִי לַהּ לְבוֹר אֲבָל הָכָא אָמַר לֵיהּ כֹּל מָרָא וּמָרָא דְּקָא מָחֲיֵית קָא מְרַפֵּית לַהּ לְאַרְעַאי.

And Rava says: One may not dig these excavations or place these items close to the boundary; and this is the halakha even according to the opinion of Rabbi Yosei, who says in that same mishna: This one may dig in his field and that one may plant in his field, i.e., one need not distance his tree for fear of damaging his neighbor’s field through expanding roots. The reason that Rava maintains that his ruling is correct even according to the opinion of Rabbi Yosei is that this matter applies only there, as when he plants the tree, its roots, which might damage the cistern, are not yet present. Consequently, when he plants he does not cause any damage. But here, the neighbor can say to him: Each and every strike of yours with the hoe loosens my earth, and therefore you are already causing damage as you dig your cistern.

ג. רמב״ם הלכות שכנים ט׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קנ״ה:י״ח
שולחן ערוך חושן משפט קנ״ה:י״ח

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות שכנים ט׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קנ״ה:י״ח
שולחן ערוך חושן משפט קנ״ה:י״ח

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליתנהו לשרשיו – בההיא שעתא:

מרפיית לארעא – וכי בעינא למיחפר בור יפול העפר לתוכו:

ליתנהו לשרשים – אלא סופן שיתפשטו עשרים וחמשה אמה ויזיקו את כותלי הבור.

מרפית לי – שהיא מרעדת ונדה מחמת המכה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבא אמר אינו סומך אפילו לרבי יוסי וכו׳. איכא מאן דמפרש דלרבא איצטריך לתרוצי הא דרבי יוסי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא, אלא דנטר ליה עד השתא, משום דלהאי לישנא בתרא הוזקק התלמוד לתרוצה לרבנן אליבא דאביי, ואגב דמתרץ לה אליבא דאביי מתרץ לה נמי אליבא דרבא. ומיהו האי טעמא דכל מרא ומרא סליק אפילו ללישנא קמא, דאף על גב דשדה שאינה עשויה לבורות היא, הא סבר רבא דמצי אמר ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת הכי נמי אימלכנא וחפרנא, וכיון שכן אי מימליך וחפר אשתכח דמהשתא מזיק ליה בגיריה, דכל מרא ומרא מרפי לה לארעא. אבל מורי הרב ז״ל פירש, דלהאי לישנא בתרא הוא דמתנו לה לדרבי יוסי אליבא דרבא, אבל ללישנא קמא על כרחין רבא אליבא דרבנן בלחוד הוא דקאמר לה ולא לרבי יוסי, דכיון שאינה עשויה לבורות ליכא מהשתא הזיקא דמרא.

דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעא. תמיה לי, אי משום ריפוי מרא היכי קתני וסד בסיד, דלריפוי מרא סידא מאי קא עבדא. וכל שכן למאי דאיבעי לן לקמן (בבא בתרא יט.) וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן, וכי מאחר דרפייה מאריה דידיה כי הדר סד בסיד מאי מתקן ריפוייה. וצריך לי עיון.

דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעאי. תמיהא לי, לאביי דאמר סומך וטעמא משום דהשתא מיהא לא מזיק ליה, מכל מקום הא משעבד קרקעו של חברו במה שהוא עושה לכשיבא חברו לחפור יצטרך להרחיק ששה. ורבא נמי דקאמר אינו סומך ותלי טעמא אליבא דרבי יוסי בהיזיקא דמרא דאיתיה מהשתא הא לאו הכי סומך, אמאי הא משעבד קרקעו של חברו. והא למה הדבר דומה, לפותח חלון העשוי לאורה וליכא היזק ראיה על חצר חברו, דמהשתא לא מזיק ליה, התאמר שאין בעל החצר יכול לעכב עליו כיון שאינו מזיקו עכשיו, ולכשיבא למחר לסמוך לו כותל מרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יאפיל, ולקתה מדת הדין בכך. ואפילו למאן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואינו מודה אלא בנזקין דגירי, הני מילי בנזקין, אבל בבא לשעבד קרקעו של חברו לא. ואם באנו לומר שגם כאן שני שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו הראשון, אינו קשה לי כלל, אבל לדברי מי שפירש דשני צריך להרחיק ששה קשיא לי.

וי״ל דאינה דומה לזו, דגבי חלון משל חבירו הוא נוטל, דהיינו אויר חצרו שמועיל לו, ולפיכך יכול לומר לו אינך פותח ונוטל אויר חצרי ומשעבד קרקעי לכך, אבל גבי בור אינו כן, שזה חופר הוא בתוך שלו ומים משלו הן נובעין, ויכול הוא לומר כשסמכתי ברשות סמכתי, שאיני מזיקך באותה שעה, עכשיו כשאתה בא לחפור הרחק שלא תזיקני. ותדע לך, דהא לכולי עלמא ראשון שבא לעשות אוצר בעלייתו עושה ואינו נמנע, אף על פי שבעל הבית צריך מחמת כך להמנע שלא לעשותו בביתו חנות של נחתומין, והיינו טעמא כדאמרן דזה בשלו הוא עושה ושני צריך לישמר שלא יזיקנו, מה שאין כן בחלון, דבחלון בעל החצר שבא לבנות כנגדו אינו מזיק אלא שלו הוא נוטל, וממילא הוא דנסתם אורו בפניו של בעל החלון.

רבא אמר אינו סומך ואפילו לרבי יוסי. זה לא הוזקק התלמוד לפרש בלישנא קמא כדברי רבא דאמר אינו סומך דאפילו לרבי יוסי אמר הכי משום דנטר תלמודא עד לישנא בתרא דהוה מסקנא דשמעתא לברר טעם דברי רבא וסליקא טעמא לתרי לישני. ועוד דבהאי לישנא בתרא הוזקק התלמוד לפרש טעם בין לדברי אביי בין לדברי רבא דבלישנא קמא לא הוצרך להאריך בדברי אביי כמו שפירשנו. ולי נראה לפום לישנא קמא רבא אליבא דרבנן דוקא אמרה למילתיה דאלו לרבי יוסי כיון דאינה עשויה לבורות סומך דלא הוו גיריה דיליה דליכא למימר כל מרא כו׳ שאין זה נקרא נזק עכשיו כיון שאינה עשויה לבורות אבל כשעשויה לבורות הרי זה נזק דמזיק בארעיה ומקלקל בה לגבי בורו אבל לדעת רבנן אף על פי שאינה עשויה לבורות קאמר רבא דאינו סומך אף על פי שאין במעשיו היזק עכשיו הרי יהיה נזק להבא אם ימלך חברו ויחפור בור מידי דהוה אנטיעת אילן שאין הנזק מצוי עכשיו אלא כשיתפשטו השרשים לפיכך לא אמרו בלשון ראשון ואפילו לרבי יוסי. עליות ה״ר יונה ז״ל.

עיין בתשובות הרשב״א ז״ל שהביא מוהר״י קארו ז״ל סימן קנ״ה רמז ב׳.

דכל מרא ומרא כו׳. תמיה אי משום רפויי מרא היכי קתני וסד בסיד דלרפויי מרא סידא מאי קא עבדא וכל שכן למאי דאבעיא לן לקמן וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן וכי מאחר דרפייא מרא דידיה כי הדר סד בסיד מאי מתקן רפוייה וצריך לי עיון. דכל מרא ומרא כו׳. תמיה לי לאביי דאמר סומך וטעמא משום דהשתא מיהא לא מזיק ליה מכל מקום הא משעבד קרקעו של חברו במה שהוא עושה דכשיבא חברו לחפור יצטרך להרחיק ששה. ורבא במי דקאמר אינו סומך ותלי טעמא אליבא דרבי יוסי בהיזקא דמרא דאיתיה מהשתא הא לאו הכי סומך אמאי קא משעבד קרקעו של חברו והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה וליכא היזק ראיה על חצר חברו דמהשתא לא מזיק ליה התאמר שאין בעל החצר יכול לעכב עליו כיון שאינו מזיקו עכשיו וכשיבא למחר לסמוך לו כותל מרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יאפיל ולקתה מדת הדין בכך ואפילו למאן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואינו מודה אלא בנזקים דגיריה הני מילי בנזקים אבל בבא לשעבד קרקעו של חברו לא ואם באנו לומר שגם כאן שני שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו הראשון אינו קשה כלל אבל לדברי מי שפירש דשני צריך להרחיק ששה קשה לי. ויש לומר דאינו דומה לזו דגם חלון משל חברו הוא נוטל דהיינו אויר חצרו שמועיל לו ולפיכך יכול לומר לו אינך פותח ונוטל אויר חצרי ומשתעבד קרקעי לכך אבל גבי בור אינו כן שזה חופר הוא בתוך שלו ומים משלו הם נובעים וכשסמכתי ברשות סמכתי שאיני מזיקך באותה שעה עכשיו כשאתה בא לחפור הרחק כדי שלא תזיקני. ותדע לך דהא לכולי עלמא ראשון שבא לעשות אוצר בעליתו עושה ואינו נמנע אף על פי שבעל הבית צריך מחמת כך להמנע שלא לעשות בביתו חנות של נחתומין והיינו טעמא כדאמרינן וזה בשלו הוא עושה ושני צריך להשמר שלא יזיקנו מה שאין כן בחלון דבחלון בעל החצר שבא לבנות כנגדו אינו מזיק אלא שהוא נוטל וממילא הוא דנסתם אורו בפניו של בעל החלון. עד כאן הרשב״א.

ורבא אמר: אינו סומך. ואפילו לדעת ר׳ יוסי דאמר [שאומר] באותה משנה: זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ואינו צריך להרחיק מפני החשש שמא אילנו יתפשט ויזיק לאחר, הני מילי התם [דברים אלה אמורים דווקא שם], דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה [שבזמן שהוא נוטע אין עדיין שורשים שמזיקים לו] לבור, ונמצא שבשעת נטיעה לא גרם שום היזק, אבל הכא [כאן] — אמר ליה [יכול לומר לו]: כל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית ליה לארעאי [כל מעדר ומעדר שאתה מקיש בו מרפה את הקרקע שלי] וכבר עכשיו אתה גורם לי נזק.

And Rava says: One may not dig these excavations or place these items close to the boundary; and this is the halakha even according to the opinion of Rabbi Yosei, who says in that same mishna: This one may dig in his field and that one may plant in his field, i.e., one need not distance his tree for fear of damaging his neighbor’s field through expanding roots. The reason that Rava maintains that his ruling is correct even according to the opinion of Rabbi Yosei is that this matter applies only there, as when he plants the tree, its roots, which might damage the cistern, are not yet present. Consequently, when he plants he does not cause any damage. But here, the neighbor can say to him: Each and every strike of yours with the hoe loosens my earth, and therefore you are already causing damage as you dig your cistern.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) תְּנַן לֹא יַחְפּוֹר אָדָם בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ טַעְמָא דְּאִיכָּא בּוֹר הָא לֵיכָּא בּוֹר סוֹמֵךְ בִּשְׁלָמָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל סוֹמֵךְ מַתְנִיתִין בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת.

The Gemara suggests a proof: We learned in the mishna that a person may not dig a pit close to the pit of another, unless he does so at a distance of three handbreadths from his neighbor’s wall. The Gemara analyzes this statement: Apparently, the reason he may not dig close to the boundary of his neighbor’s field is that there is a pit there, from which it may be inferred that if there is no pit he may dig his pit close to his neighbor’s wall. Granted, according to that second version of the dispute, in which you said: All agree that one may dig these excavations or place these items close to the boundary of a field that is not designated for digging pits, one can explain that the mishna is referring to a field that is not designated for digging pits.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טעמא דאיכא בור – סמוך ליה מש״ה אינו סומך בלא הרחקה הא דוק מיניה אי ליכא בור סומך למצר חבירו בלא הרחקה:

בשלמא להך לישנא – בתראה בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך (מש״ה) [שפיר] מתוקמ׳ מתני׳ דקתני הא ליכא בור סמיך בשדה שאינה עשויה לבורות מש״ה אי ליכא בור סמיך ואתיא מתני׳ כד״ה:

תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבור של חבירו. טעמא דאיכא בור כדקא תני סמוך לבור של חבירו, הא ליכא בור סמיך, בשלמא להך לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך מתני׳ בשדה שאינה עשויה לבורות, אלא להך לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי אבל בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך, בשלמא לאביי דאמר סומך מוקים לה בשדה שאינה עשויה לבורות, אלא לרבא דאמר אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות נמי אינו סומך במאי מוקים לה. אמר לך רבא הא איתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, דממילא שמעת שחבירו בעת שחפר זה הבור שלו הכניס שלשה טפחים ברשותו משלו כדי שיהא כותל לבורו ואח״כ חפרו, ואע״פ שחבירו עדיין לא היה לו בור באותו העת שהרי עכשיו הוא רוצה לחפור אותו מדקתני אלא א״כ הרחיק מכותל בורו של חבירו, ש״מ שהבא לסמוך בצד המיצר אינו סומך, ואע״פ שאותה שדה שרוצה חבירו לסמוך בה אין בה בור עדיין.

ואי קשיא לך אי הכי לרבא אמאי קתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו דמשמע טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך, ליתני סתמא לא יחפור אדם בור סמוך לרשותו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים, דהא אמרת דכי ליכא בור נמי לא סמיך. היינו טעמא דקתני סמוך לבורו של חבירו לאשמועינן דכותל בור שלשה טפחים דהא אוקימנא מכותל בורו שנינו, דאי תנא סמוך לשדה חבירו, אי נמי סמוך לרשותו של חבירו הוה אמינא טעמא דהך הרחקה לאו משום דלהוי ליה כותל הוא, אלא משום טעמא אחרינא, ולעולם כותל בור לאו שלשה טפחים הוא, להכי תנא סמוך לבורו של חבירו לאשמועינן טעמא דמילתא כי היכי דלהוי ליה כותל הוא וממילא שמעת דכותל בור שלשה טפחים, נפקא מינה למקח וממכר כדאמרינן לעיל.

איכא דמותיב הכי תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ג׳ טפחים, אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בור חבירו שנינו, אלמא חבירו נמי כשחפר בורו הרחיק ג׳ טפחים משלו ועשהו כותל לבורו ואח״כ חפרו, ומשום הכי קרי ליה מכותל בורו של חבירו, ואע״פ שחבירו לא היה לו בור באותה העת אלא עכשיו [הוא] שרוצה לחפור אותו. בשלמא לרבא דאמר כי ליכא בור נמי לא סמיך ניחא, אלא לאביי דאמר כי ליכא בור סמיך זה שחפר תחילה למה הרחיק כלום. ופריק מתני׳ בשבאו שניהם לחפור בבת אחת, ומשום הכי שניהם צריכים להרחיק זה מפני בורו של זה וזה מפני בורו של זה, אבל לעולם אילו קדם אחד מהם וחפר קודם שירצה חבירו לחפור, חופר סמוך למיצר חבירו ואינו צריך להרחיק כלום:

ת״ש ר׳ יהודה אומר סלע הבא בידים. כלומר סלע רך שאפשר לחפור בו בור. זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן, זה מרחיק שלשה טפחים וזה מרחיק שלשה טפחים. בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא. כלומר בשלמא בתרא מרחיק משום קמא, אלא קמא אמאי מרחיק והאמרת כי ליכא בור סמיך. ופריק הכא נמי שבאו לחפור בבת אחת. ואם תשאל מאי קמ״ל הא תנא ליה רישא מכותל בורו של חבירו ג׳ טפחים, דאלמא שניהם מרחיקים שלשה שלשה טפחים, ואוקימנא בשבאו לחפור שניהם בבת אחת. הא אמרינן לקמן סלע הבא בידים אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא דכיון דבא בידים ליבעי טפי קמ״ל דבתלת סגי ליה:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו וכו׳ בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. איכא למידק, ולאביי מי ניחא, דאי מחלל בורו קאמר, היכי קתני אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים, ששה מיבעיא ליה. ואיכא מאן דדייק מהכא דשני שבא לחפור אינו מרחיק אלא שלשה טפחים אף על פי [שהראשון סמך למצר], דהאי מקשה ס״ל דהרחקת [שני בורות שלשה טפחים, ולפי זה] אם באו לחפור שניהם בבת אחת זה מרחיק טפח ומחצה וזה מרחיק טפח ומחצה, וכמ״ש למעלה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים, אלמא אינו] צריך אלא ל⁠[שלשה] ש⁠[הוא שי]⁠ע⁠[ור] ההרחקה. ומסתברא לי דלדעת המקשה הזה ודאי הא דקתני במתניתין אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים, מכותל חצרו קאמר, וכדמשני ליה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו, אלמא לדידיה מכותל חצרו שנינו, ואם כן לדידיה לא איתפרש במתניתין הרחקת הבא לחפור סמוך לבורו של חברו כמה, דרישא לית לה סיפא, אלא דמכל מקום מדקתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו שמעינן דטעמא משום דאיכא בור, הא ליכא בור סומך. והילכך לכשתמצא לומר דשני שבא לחפור מרחיק ששה, אף אנו נאמר דמתניתין הכי קתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים דהני שלשה טפחים דקתני במתניתין לאו אבור קאי אלא אכותל חצר. כנ״ל.

תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו כו׳. קשיא לי ולאביי מי ניחא כיון דקא סלקא דעתך דמחלל בורו קאמר ולא מכותל בורו לפי שהראשון סמך לצד המצר איך שנינו אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים תבעי הרחקת ששה טפחים כיון שהראשון סמך ברשות. וכן יש להקשות במה שאמרו בתחלת השמועה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים כיון דסלקא דעתך דמחלל בורו קאמר היכי סגי בהרחקת שלשה טפחים. ויש ללמוד מכאן דאף על פי שהראשון סומך בהיתרא לאביי אמן השני מרחיק אלא כדי שלשה טפחים כדי נזקו. ויש לומר דהשתא דקא סלקא דעתך דתלמודא דחלל בורו קאמר קסלקא דעתך דשיעור הרחקת שני בורות שלשה טפחים זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה אבל בתר דשנינן דמכותל בורו שנינו ולמדנו דשיעור הרחקת שני בורות ששה טפחים מעתה אם סמך הראשון לצד המצר לאביי צריך השני להרחיק ששה טפחים כן תירץ מורי רבינו משה ז״ל ואל תתמה אם היה טעם משנתנו דחוק לדעתיה המקשה דהכי נמי הוה איכא לאקשויי לדעתיה דמקשה דקסלקא דעתיה דמחלל בורו קאמר פתח בבור וסיים בכותל. עוד יש לומר וקסלקא דעתיה דשלשה טפחים דקתני אכותל בית תנא להו ולעולם צריך להרחיק ששה מן הבור. ואינו מחוור עוד נראה לי דהשתא נמי הוה ידעינן דמכותל בורו שנינו וכשבאו לחפור בבת אחת לדעת אביי הוה קשיא ליה לדעת רבא למה לא נשנית ההרחקה לגבי חפירת הראשון אף על פי שלא היה שם אלא בור אחד. ומפרקינן הא איתמר עלה כו׳ וכיון דמכותל בורו שנינו הרי נשנית הרחקת הראשון מכלל משנה זו. והא דאמרינן בריש פירקין נמי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו פירושו מכותל בורו ועיקר קושיית התלמוד למה סיים בכותל בית. עליות ה״ר יונה ז״ל.

וזה לשון הרשב״א ז״ל: ומסתברא לי דלדעת המקשה הזה ודאי הא דקתני במתניתין אלא אם כו הרחיק מכותלו שלשה טפחים מכותל חצרו קאמר וכדמשני ליה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו אלמא לדידיה מכותל חצרו שנינו ואם כן לדידיה לא אתפרש במתניתין הרחקת הבא לחפור סמוך לבורו של חברו במה דרישא לית לה סיפא אלא דמכל מקום מדקתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו שמעינן דטעמא משום דאיכא בור הא ליכא בור סומך. דהלכך כשתמצא לומר דשני שבא לחפור מרחיק ששה אף אנו נאמר דמתניתין הכי קתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים דהני שלשה דקתני במתניתין לאו אבור קאי אלא אכותל חצר כן נראה לי. עד כאן לשונו.

והר״ן ז״ל כתב דלאביי ניחא דמצי אמר לך מתניתין מילתא פסיקתא קתני דאפילו באו שניהם לחפור בבת אחת צריך להרחיק שלשה משום דאיכא בור הא ליכא בור סומך לגמרי. אלא לרבא קשיא דמדקאמר לא יסמוך היכא דאיכא בור משמע הא ליכא בור סומך. עד כאן לשונו.

ומנסים להביא עוד ראיה, תנן [שנינו במשנתנו]: לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלושה טפחים. ונדייק מכאן: טעמא דאיכא [הטעם, דווקא, שיש שם] בור, הא ליכא [הרי אם אין] בור — סומך לכותל חבירו. ומעתה, בשלמא להך לישנא [נניח לפי אותה לשון] שאמרת שבשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך, אם כן אפשר להסביר כי מתניתין [משנתנו] עוסקת בשדה שאינה עשויה לבורות.

The Gemara suggests a proof: We learned in the mishna that a person may not dig a pit close to the pit of another, unless he does so at a distance of three handbreadths from his neighbor’s wall. The Gemara analyzes this statement: Apparently, the reason he may not dig close to the boundary of his neighbor’s field is that there is a pit there, from which it may be inferred that if there is no pit he may dig his pit close to his neighbor’s wall. Granted, according to that second version of the dispute, in which you said: All agree that one may dig these excavations or place these items close to the boundary of a field that is not designated for digging pits, one can explain that the mishna is referring to a field that is not designated for digging pits.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת פְּלִיגִי בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי נִיחָא אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא.

But according to that first version of the dispute, in which you said that they disagree with regard to a field that is not designated for digging pits, there is a difficulty. Granted, this works out well according to the opinion of Abaye, who says that one may dig one’s pit near the boundary when the neighbor has no pit. But according to the opinion of Rava, who maintains that it is prohibited to dig a pit near the boundary under any circumstances, the ruling of this mishna is difficult.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא להיאך לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי. אבל בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך א״כ לא מיתוקמא מתני׳ אלא אליבא דאביי. אלא לרבא דאמר בין שדה העשויה לבורות בין שאינה עשויה לבורות אינו סומך מתני׳ קשיא ליה דמתני׳ דיקא הא ליכא בור סמיך:

לאביי ניחא – השתא ס״ד דמכותל בורו היינו מחלל בורו ולא דקדק בלשון.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא להך לישנא [לפי אותה לשון] שאמרת: שבשדה שאינה עשויה לבורות פליגי [חלוקים הם], בשלמא [נניח] לאביי ניחא [נוח הדבר], כפי שדייקנו ממשנתנו, שכשאין בור — סומך, אלא לרבא קשיא [קשה], שהוא אומר שאסור לסמוך למצר בכל אופן!

But according to that first version of the dispute, in which you said that they disagree with regard to a field that is not designated for digging pits, there is a difficulty. Granted, this works out well according to the opinion of Abaye, who says that one may dig one’s pit near the boundary when the neighbor has no pit. But according to the opinion of Rava, who maintains that it is prohibited to dig a pit near the boundary under any circumstances, the ruling of this mishna is difficult.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) אָמַר לָךְ רָבָא הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה מִכּוֹתֶל בּוֹרוֹ שָׁנִינוּ.

The Gemara explains: Rava could have said to you: Wasn’t it stated with regard to that mishna that Abaye says, and some say it was Rav Yehuda who says: We learned that the mishna means: From the wall of his pit? This indicates that the neighbor must distance the edge of his pit from the boundary by the thickness of his wall, which is three handbreadths. Therefore, even according to the ruling of the mishna, one may not dig his pit directly adjacent to the boundary.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״דספר הנראור זרוערמ״הרמב״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר [לך] רבא – לעולם אינו סומך לא בשדה העשויה לבורות וממתני׳ לא מצי למידק הא ליכא בור סמיך דהא איתמר עלה דמתני׳ לעיל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חבירו שנינו. מדקתני מכותל בורו מכלל דההוא דחפר מעיקרא הרחיק בורו ג׳ טפחים כשיעור כותל ולא סמיך בצד ממש בלא הרחקה: ¹ מתני׳ מתוקמ׳ לד״ה אלא להיאך לישנא דאמר בשדה העשויה לבורות פליגי בשלמא לרבא דאמר אינו סומך ניחא ומתוקמא מתני׳ דתני לא יחפור אא״כ הרחיק לדעתיה ²: אלא לאביי דאמר בין בשדה העשויה לבורות ובין שאינה עשויה לבורות סומך לדעתיה מתני׳ דקתני אינו סומך קשיא ליה:

1. [חסר כאן וצ״ל מתני׳ בשדה העשויה לבורות וד״ה אלא להיאך לישנא וכו׳]:

2. אא״כ הרחיק לדעתיה בשדה העשויה לבורות:

הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו – ולמדנו בה שאף הראשון הוזקק להרחיק כדי כותל שהוא שלשה טפחים כדאמרן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומפרקי׳ מכותל בורו שנינו – שהראשון הרחיק ג״כ שלשה נמצא שצריך הרחקה של ששה טפחים ומאי קמ״ל ליתני ששה מפורש הא קמ״ל וכו׳.
ומחלוקת היא בהא דאמרי׳ הבא לסמוך בצד המצר. אביי אמר סומך שיש שפירשו שכשיבוא חברו לסמוך אינו מרחיק אלא שלשה טפחים שאין קדימתו מועלת לו אלא שאינו יכול לומר לו הרחק בורך אבל לעולם אין מחייבין את האחרון להרחיק אלא ג׳ טפחים שהוא דינו.
ויש שפירשו שמחייבין אותו להרחיק ששה טפחים, וכן דעת ה״ר משה הספרדי ז״ל ודעתנו ולהך סברא הא דאקשינן ממתני׳ דקתני סמוך לבורו של חברו אלא א״כ הרחיק שלשה טפחים וקס״ד מבור עצמו שנינו כלומר מחללו ובשסמוך למצר וקתני אלא א״כ הרחיק ג׳ טפחים לאו למימרא דבחצי הרחקה סגי אלא משום דקס״ד שאין שיעור הרחקת בור מבו׳ אלא שלשה טפחים טפח ומחצה לזה וטפח ומחצה לזה, ולשונות ראשונים שמעתי.

אמר לך רבא הא אתמר עלה. ואי קשיא לך לרבא אמאי קתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו דמשמע טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סומך ליתני סתמא לא יחפור אדם בור סמוך לרשותו של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שלושה טפחים דהא אמרת דכי ליכא בור נמי לא סמיך היינו טעמא דקתני סמוך לבורו של חברו לאשמועינן דכותל בור שלשה טפחים דהא אוקימנא מכותל בורו שנינו ויש לומר דאי תנא סמוך לשדה חברו אי נמי סמוך לרשותו של חברו הוה אמינא טעמא דהך הרחקה לאו משום דלהוי ליה כותל הוא אלא משום טעמא אחרינא ולעולם כותל בור לאו שלשה טפחים הוא להכי תנא סמוך לבורו של חברו לאשמועינן טעמא דמילתא כי היכי דלהוי כותל הוא וממילא שמעת דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה למקח וממכר כדאמרינן לעיל. הר״י ן׳ מיגש ז״ל.

ואתמר עלה אמר אביי כו׳. מכותל בורו שנינו בשלמא לרבא כו׳. קשיא לי דילמא כשהרחיק הראשון מדעת עצמו ומנין שהרחיק מן הדין. ואם תאמר אם כן מי הזקיקו לתנא למנקט במרחיק. יש לומר דמשום דאורחא דמילתא נקט דלאו בשופטני עסקינן שיעמול זה לריק שיחפור היום סמוך למצר חברו ויבא חברו למחר ויחפור לו באר אחרת בקרוב שלשה טפחים ויפילנו לארץ. ונראה לי מכאן קצת ראיה מדברי האומרים דשני הבא לחפור צריך הוא להרחיק ולכנוס בשלו כל הששה טפחים והשתא פריך שפיר לאביי למה כנס הראשון בתוך שלו שלשה דאי משום כותלי בורו הרי השני כשיבא לחפור צריך להרחיק כל הששה משלו. ויש לדחות דסתמא דמילתא כשיבא שני גם הוא לחפור ירחיק מעצמו כל ההרחקה ואף על פי שאין מחייבים אותו מן הדין בכך לפי שגם הוא יחוש לעצמו שלא יחפור כל כך לבורו של חברו שיפיל בורו ובורו של חברו דמה הנאה יש לו נזק חברו ונזק של עצמו. הרשב״א ז״ל.

ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא: אינך יכול לדייק דיוק זה ממשנתנו, שכן הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה], אמר אביי ואיתימא [ויש שאומרים] שאמר זאת רב יהודה: מכותל בורו של חבירו שנינו. ומכאן שחבירו שחפר בתחילה צריך היה כבר להרחיק את חלל בורו שלושה טפחים מן המצר.

The Gemara explains: Rava could have said to you: Wasn’t it stated with regard to that mishna that Abaye says, and some say it was Rav Yehuda who says: We learned that the mishna means: From the wall of his pit? This indicates that the neighbor must distance the edge of his pit from the boundary by the thickness of his wall, which is three handbreadths. Therefore, even according to the ruling of the mishna, one may not dig his pit directly adjacent to the boundary.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״דספר הנראור זרוערמ״הרמב״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אִיכָּא דְּאָמְרִי וְאִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב יְהוּדָה מִכּוֹתֶל בּוֹרוֹ שָׁנִינוּ בִּשְׁלָמָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ סוֹמֵךְ מַתְנִיתִין בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת.

There are those who say this discussion in the form of a challenge to the opinion of Abaye. The mishna teaches that one must distance his pit from that of his neighbor, and it was stated with regard to that ruling that Abaye says, and some say it was Rav Yehuda who says: We learned that it means: From the wall of his pit. In other words, the edge of the neighbor’s pit must be three handbreadths away from the boundary. Granted, according to that first version of the dispute, in which you said: All agree that he may not dig or place them close to a field of his neighbor if that field is designated for digging pits, one can explain that the mishna is referring to a field that is designated for digging pits.

רי״ףראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו בשלמא לרבא וכו׳. קשיא לי, דילמא בשהרחיק הראשון מדעת עצמו, ומנין שהרחיק מן הדין, ואם תאמר אם כן מאי הזקיקו לתנא למנקט במרחיק, י״ל משום דאורחא דמילתא נקט, דלאו בשופטני עסקינן שיעמול זה לריק ויחפור היום סמוך למצר חברו ויבא חברו למחר ויחפור לו באר אחרת בקרוב שלש טפחים ויפילנו לארץ. ונראה לי מכאן קצת ראיה לדברי האומרים דשני שבא לחפור צריך הוא להרחיק ולכנוס בתוך שלו כל הששה טפחים, והשתא פריך שפיר לאביי למה כנס הראשון בתוך שלו שלשה, דאי משום כותלי בורו הרי השני כשיבא לחפור צריך הוא להרחיק כל הששה משלו. ויש לדחות דסתמא דמילתא כשיבא השני גם הוא לחפור ירחיק מעצמו כל ההרחקה ואף על פי שאין מחייבין אותו מן הדין בכך, לפי שגם הוא יחוש לעצמו שלא יחפור סמוך כל כך לבורו של חברו שיפול בורו ובורו של חברו, דמה הנאה יש לו נזק חברו ונזק של עצמו.

ואתמר עלה אמר אביי כו׳. הנה קושית התלמוד מן המשנה הוא על דברי רבא לפי הלשון הראשון ועל דברי אביי לפי לשון האחרון ולא הוצרך להאריך בכל אחד ולומר בשלמא להאי כו׳ לישנא וסמך התלמוד על מה שאמר כך בקושיא דמתניתין קמייתא וכן הקושיא שהקשה מסלע הבא בידים לאביי לפי הלשון האחרון היא דאלו ללישנא קמא לא קשה דאיכא לאוקמא בסלע העשויה לבורות ולפיכך גם הראשון צריך להרחיק. ה״ר יונה ז״ל בעליות.

אמר אביי מתניתין כשבא לחפור בבת אחת הקשה הר״ם ז״ל לפירוש רש״י שפירש שהשני צריך לעשות כל ההרחקה אמאי דחיק לאוקמי אביי כגון שבאו לחפור בבת אחת לוקמה אפילו בזה אחר זה וראשון סמך למצר והשני מרחיק מכותל בורו שלשה טפחים דהיינו ששה טפחים. ותירץ נהי שהשני מרחיק כל ההרחקה וכונס בשדהו ששה טפחים מכל מקום לא שייך למיתני אלא אם כן הרחיק מכותל בורו של חברו דמשמע שהכותל לגמרי של חברו למשטח ביה פירי ולשאר תשמישי והא ליתא. תוספי הרא״ש.

איכא דאמרי [יש שאומרים] הסבר זה כהוכחה נגד אביי. שנינו במשנה שמרחיק מבורו של חבירו, ואיתמר עלה [ונאמר עליה], אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] רב יהודה: מכותל בורו שנינו ומכאן למדנו שחבירו כבר הרחיק כדי שיעור כותל מן המצר. ומעתה, בשלמא להך לישנא [נניח לפי אותה לשון] שאמרת: בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך, לפי זה מתניתין [משנתנו] עוסקת בשדה העשויה לבורות.

There are those who say this discussion in the form of a challenge to the opinion of Abaye. The mishna teaches that one must distance his pit from that of his neighbor, and it was stated with regard to that ruling that Abaye says, and some say it was Rav Yehuda who says: We learned that it means: From the wall of his pit. In other words, the edge of the neighbor’s pit must be three handbreadths away from the boundary. Granted, according to that first version of the dispute, in which you said: All agree that he may not dig or place them close to a field of his neighbor if that field is designated for digging pits, one can explain that the mishna is referring to a field that is designated for digging pits.

רי״ףראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת פְּלִיגִי בִּשְׁלָמָא לְרָבָא נִיחָא אֶלָּא לְאַבָּיֵי קַשְׁיָא.

But according to that second version of the dispute, in which you said that they disagree with regard to a field that is designated for digging pits, there is a difficulty. Granted, this works out well according to the opinion of Rava, who says that it is prohibited to dig a pit near the boundary in this case. But according to the opinion of Abaye, the ruling of this mishna is difficult, as if the mishna is referring to the wall of the neighbor’s pit, this indicates that the first pit was dug close to the boundary.

רי״ףרש״יראב״דספר הנראור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לאביי קשיא – דהוא גופיה אוקים דמכותל בורו שנינו ועל כרחך לא הוזכר שם כותל אלא ללמדנו ששיעור כותל כדי הרחקת המיצר הוא אלמא אף הראשון הוזקק להרחיק.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא להך לישנא [לפי אותה לשון] שאמרת: בשדה העשויה לבורות פליגי [חלוקים הם], בשלמא לרבא ניחא [לשיטת רבא נוח הדבר], אלא לאביי קשיא [קשה], הרי לא היה צריך חבירו להרחיק את בורו מן המצר!

But according to that second version of the dispute, in which you said that they disagree with regard to a field that is designated for digging pits, there is a difficulty. Granted, this works out well according to the opinion of Rava, who says that it is prohibited to dig a pit near the boundary in this case. But according to the opinion of Abaye, the ruling of this mishna is difficult, as if the mishna is referring to the wall of the neighbor’s pit, this indicates that the first pit was dug close to the boundary.

רי״ףרש״יראב״דספר הנראור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) אָמַר לָךְ אַבָּיֵי מתני׳מַתְנִיתִין שֶׁבָּאוּ לַחְפּוֹר בְּבַת אַחַת.

The Gemara explains: Abaye could have said to you: The mishna is referring to the specific case where both neighbors came to dig their pits at the same time. Consequently, they must both distance their pits from one another. If there is no pit as yet next to the boundary, and the neighbor is not digging at that point, one may dig his pit alongside the boundary.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״דספר הנראור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לך אביי – לעולם אפי׳ בשדה העשויה לבורות מצי סמיך אי ליכא בור אלא מתני׳ דקתני לא יחפור אא״כ הרחיק מיתוקמא כשבא לחפור בבת אחת זה בורו מכאן וזה בורו מכאן ומש״ה צריך להרחיק זה מזה משום רפיות קרקע אבל היכא דאינו חופר אלא חד מינייהו כדקא משמע ותני דעשויה לבורות לחבירו נמי אבל עדיין לא עשאו ואתי זה אחר לחפור אהאי לעולם סמיך אמיצריה הואיל דעדיין לא נחפר בורו של חבירו:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי: מתניתין [משנתנו] מדברת באופן שבאו לחפור שניהם בבת אחת ואז צריכים שניהם להרחיק. אבל אם אין עדיין בור סמוך למצר, וחבירו אינו בא לחפור באותה שעה — רשאי לסמוך למצר.

The Gemara explains: Abaye could have said to you: The mishna is referring to the specific case where both neighbors came to dig their pits at the same time. Consequently, they must both distance their pits from one another. If there is no pit as yet next to the boundary, and the neighbor is not digging at that point, one may dig his pit alongside the boundary.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״דספר הנראור זרוערמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) תָּא שְׁמַע סֶלַע הַבָּא בְּיָדַיִם זֶה חוֹפֵר בּוֹרוֹ מִכָּאן וְזֶה חוֹפֵר בּוֹרוֹ מִכָּאן זֶה מַרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְסָד בְּסִיד וָזֶה מַרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְסָד בְּסִיד בָּא בְּיָדַיִם שָׁאנֵי.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: In the case of rock that is so soft that it crumbles in one’s hands, and no tool is needed, this one may dig his pit from here, and that one may dig his pit from there. This one distances his pit three handbreadths and plasters with lime, and that one distances his pit three handbreadths and plasters with lime. This indicates that the first one who digs a pit must distance his pit even when the second one does not yet have a pit. The Gemara rejects this proof: Rock that crumbles in one’s hands is different. In this case, one must maintain a distance from the boundary due to the softness of the ground.

ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״דספר הנראור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ערוך ע׳ פלע] בר׳יש ג׳מרא דפ׳ לא יחפור: סלע הבא בידים. פי׳ סלע מרופף שאין צריך כלי ברזל לחצוב בו, אלא אדם בידים חופר בו.⁠^א

א. ראה גם ר״י מגאש, רמ״ה, מהרש״ל כאן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סלע הבא בידים – ארץ שהיא רכה שיכולין לחופרה ביד בלא חפירה אם בא זה בעצמו וזה בעצמו לחפור זה חופר בורו כו׳ וסד בסיד כדי שלא יפול אלמא דלא סמיך וקשיא לאביי אמר לך אביי לעולם לא קשיא לי בא בידים שאני דהואיל דסלע תיחוח הוא מש״ה צריך הרחקה זו דלא אתי למנפל אבל בעלמא סמיך:

איכא דאמר סלע הבא בידים – כלומר סלעים המונחין בין מיצרי השדות לסימן והיכר מחיצה בין זה לזה השתא אם היו מונחין הני סלעים בידים צריך להרחיק [שלשה טפחים] דלא סמך דכיון דמונחין בידי אדם מתפוצץ הקרקע. הא לאו בידים אלא הכי הוי מששת ימי בראשית דקיימא האי סלע בין המצרים הללו מצי סמיך אמיצריה משום דלא אתיא להתפוצץ אלמא דסמיך וקשיא לרבא דלעיל פסיק ואמר לא סמיך. למ״ה:

ערך סלע

סלע – ^א(בבא בתרא יז:) סלע הבא בידים פי׳ סלע מרופף שא״צ כלי ברזל לחצוב בו אלא אדם בידים חופר בו.

ערך חמרא

חמרא – ^בדאכפא כבר פירשנו בערך אנקטמין. פירוש אחר עושין דמות חמור וקושרו בין ירכותיו דומה כמי שרוכב ומהלך (בכורות כח: סנהדרין לג.) מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר״ט לכלבים וכו׳ עד א״ר טרפון הלכה חמורך טרפון כלומר הפסדת חמורך שתפרע חמורך תחת פרתו שהפסדת (נדה לא) יששכר חמור גרם חמור גרם לו ליששכר כלומר כשחזר יעקב מן השדה נהק החמור ושמע׳ לאה רצא׳ לקראתו וקראתו (בראשית רבה סה) ריח בגדיו מה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרין אותו והיה נוח ווי ווי דארגזית לבוראי. (בראשית רבה פרשה ע) ברחל בתך אפילו אתה נותן את הרשע בחמור של חרשים אין את מועיל ממנו כלום. (בבא בתרא יז) אלא הא דתניא יש לחמור שלש מן האסטרוביל שהן ד׳ מן הקלת פי׳ ריחים של חמור אין בהן טיריא שאין חמור טוען בה אלא נקראת ריחים של חמור על שם העצים שנושאין אותה כי העצים שהיא מוטלת עליהן נקראין כמו העץ שהמטה מוטלת עליו נקרא חמור כדתנן (פרק יח דכלים) נקליטי המטה וחמור וחפוי טהורים וכן העץ אשר מפוח של נפחים סומך עליו נקרא חמור דתנן (כלים פרק יד) חמור של נפחים טמא וכן העץ הסובל שידה או מגדל או תיבה דתנו רבנן חמור שתחת המלבן והספסלים שתחת הרגלים טהורין וכן חמרא דאוכפא וכך היא עשויה כמין כסא ועליה הריחים וזה אצטרוביל ואדם יושב כנגדה במקום גבוה ורגליו מתוחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ליה טיריא כלל ואין בהדבר אלא קול בלבד אבל ריחים דמתני׳ אית בם נדנוד וזהו דתנן (בפ״ד דזבין) ועל חמור של ריחים של ידו כל כלי שנסמך עליו דבר נקרא בטיית חמור.

א. [פעלזן שטיין.]

ב. [מאסקע. וענט.]

הבא בידים – קרקע רך מתכתש מאיליו.

זה וזה מרחיק – אלמא אף על הראשון להרחיק.

ה״ג בספרים ישנים סלע הבא בידים כו׳ וזה מרחיק ג׳ טפחים וסד בסיד – וקשה לאביי ה״נ שבאו לחפור שניהם בבת אחת ובא בידים איצטריך ליה סד״א כיון דבא בידים ליבעי רווחא טפי קמ״ל והשתא לא היה צריך לאסוקי ובא בידים איצטריך ליה שהרי לא הקשה כלום מבא בידים אלא אגב דאייתי ברייתא מפרש לה ויש ספרים דגרסי טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא ופריך לרבא ומשני ה״ה אפי׳ לא בא בידים ובא בידים איצטריך ליה וכו׳ ואין נראה לר״ת לחלק לענין היתר לסמוך בין בא בידים ובין לא בא בידים ולר״י נראה לחלק שפיר דאע״ג דלא בא בידים שרי לסמוך בבא בידים אסור לסמוך לפי שהקרקע מתבקעת ונופלת קרקע של שדה חבירו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע סלע הבא [בידים]¹ זה חופר בורו מיכן כול׳ – פירוש: ואין לתרץ כאן שבאו לחפור שניהם בבת אחת שזה הלשון אינו משמע אלא כל אחד כשהוא רוצה לחפור חופר ומרחיק ג׳ טפחים כדתנן לקמן היה גדר בנתים זה סומך לגדר מיכן וזה סומך לגדר מיכן דמשמע זה בלא זה. ולא שניהם כאחת דאם כן הוה ליה למיתני ובאו לחפור שניהם. אלא ודאי זה בלא זה משמע.

1. כן הושלם בדפוסים (ובכתב מאוחר בגיליון כ״י ששון 557). המלה חסרה בטקסט ובכ״י ירושלים 131.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גרסת רש״י ז״ל: אמר לך אביי בא בידי׳ שאני – ולא דייקא דהא אביי דאמר סומך לאו משום דלא מרפי לארע׳ הוא דאמר אלא משום דכיון דליתא לניזק שהרי אין כאן בור סומך והכי נמי לא שנא דודאי אפילו בסלע הבא בידים ליכא היזיקא אלא לענין בור וכיון דליתיה לבור לאביי סומך.
ובכולהו נוסחי עתיקי דילן כתב הכא נמי כגון שבאו לחפור בבת אחת ודקארי לה מאי קארי לה סלע הבא בידים איצטריכא ליה וכו׳ וקשי׳ לן מאי ודקארי לה מאי קארי לה. דהא אע״ג דאוקמה למתניתין בבאו לחפור בבת אחת אורח׳ דתלמודא לאקשויי נמי קושי׳ אחריתי ואע״ג דמפרקה בהאי פירוקא גופיה וטובא איכ׳ בשמעתין בסמוך ולקמן בפירקין.
ויש שפירשו ודקארי לה מאי קארי לה דזה חופר וזה חופר ודאי בשבאו לחפור בבת אחת משמע ומפרק קס״ד דמקשה למימר דהא קמ״ל תנא דברייתא דאע״ג דבא בידי׳ ובא לחפור בבת אחת לא בעו רווחא טפי ומיהו הוא הדין ללא באו לחפור בבת אחת. וזה הפירוש אינו כלום דהא מכל מקום מנ״ל למקשה הך סברא כי היכי דתיקשי ליה.
ויש שטועין לו׳ אורח׳ דתלמוד׳ בהכי למקשה מינה כי היכי דתחוור שמעת׳ כי ההי׳ דבריש פירק׳ קמ׳ דאמר נפל שאני ודקארי לה מאי קארי לה ומפרקי׳ סיפא איצטריכ׳ ליה וכו׳ ואע״ג דליכ׳ מינה ראיה לאקשויי מינה ומפרק לה ופי׳ ודקארי לה מאי קארי לה כלומר אדרבא הוי סייעתא למאן דקא מקשת עליה, ופריק לא תיובתיה ולא סייעתיה ומאן דמקשה יגדיל תורה ויאדיר.
וזה אינו כלום שאין דרך התלמוד להקשות אלא אם כן מחוורא שמעת׳ טפי כפי דעת המקשה וההיא דבריש פירקין קס״ד דכי היכי דלמעלה מד׳ אמות אין מחייבין אותו אע״פ שנפל כיון דליכא היזק הכי נמי למטה מארבע אמות אי ס״ד היזק ראיה לא שמי׳ היזק ודקתני נפל משום סיפא הוא ומ״מ מתרץ ס״ל דכיון דגלי אדעתייהו דקפדי בהיזק ראיה קפדי ואם נפל מחייבין אותן לחזור ולסלק היזיקם וזהו פירוש אותה שטה נכון וברור שם.
והא דשמעתין הכי פירושא: ודקארי לה מאי קארי לה, דהא קתני זה חופר וזה חופר, ועל כרחך מדלא תנא סלע הבא בידים זה מרחיק וזה מרחיק ש״מ לומר בבת אחת הוא דקאמר ר״י הכי והכי קאמר סלע הבא בידים וזה היה חופ׳ מכאן וזה היה חופר מכאן כאחת זה מרחיק שלשה וזה שלשה טפחים. ופרקינן דמקשה סבר הא דקתני זה חופר וזה חופר לא משום בת אחת הוא דקתני אלא לומר לך דבהרחקת ג׳ טפחים סגי סד״א וכו׳ כלומר דחזייה תנא לדעתייהו דאינשי למימר שצריך יותר משלש וקמ״ל איהו שמותר לחפור בהרחק׳ של ג׳ טפחים וכיון דהיתירא אתא לאשמועי׳ לא הוה ליה למיתני זה מרחיק ג׳ טפחים בלחוד דהאי לישנא משמ׳ דהוה ס״ד דלא צריך כולי האי ואתא לאשמועינן בה איסור׳ להכי תנא זה חופר וזה חופר לומר די להם בכך ואינ׳ צריכין הרחקה יתיר׳ מזו.
ומצאתי נוסחאו׳ דלא גרסי כלל ודקארי לה הכא, וכן נראה מפירושי הרב רבי יוסף הלוי ז״ל.

(14-15) ה״ג רש״י: בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי לה בא בידים איצטריכא ליה סד״א כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן. ואיכא למידק, מאי קא משני בא בידים שאני, דהא לאביי לא אקשינן אלא ללישנא בתרא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך ולית ליה טעמא דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעיה, כיון דהשתא מיהא ליתיה לבור, וי״ל דבא בידים שאני, דכמזיק ומפיל קרקעו ממש לארץ דמי, ובריפוי גדול כזה מודה הוא.

אבל גירסת הגאונים ז״ל דגרסי׳ אמר לך אביי הכא נמי בבאו לחפור שניהם בבת אחת. ויש מי שמוסיף בגרס׳ זו ודקא ארי לה מאי קא ארי לה בא בידים איצטריכא ליה, ואי אפשר לישבה, דאנן לאו סלע הבא בידים קשיא לן, דנימא בא בידים איצטריכא ליה, ומיהו קשה לי דאי בבאו שניהם לחפור בבת אחת מאי שנא סלע הבא בידים דנקט, ואילו היינו גורסין וסלע הבא בידים איצטריכא ליה אתי שפיר. ושמא מי שהוסיף בגרסא זו ודקארי לה מאי קרי לה, וליתא, וכולה תוספתא שבוש הוא. והגירסא הנכונה אילו היינו גורסין הכא נמי בבאו לחפור שניהם בבת אחת וסלע הבא בידים איצטריכא ליה, סד״א כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן אלו היו הספרים נסמכים לגירסא זו. אחר כך בדקתי אחר הנוסחאות ומצאתי במקצתן כן וגם מצאתי בשם רבינו תם ז״ל שהוא גורס כן.

שם סלע הבא בידים כו׳ נ״ב פירוש סלע מרופף שא״צ כלי ברזל לחצבו אלא אדם בידים חופר בו ערוך:

תוס׳ בד״ה ה״ג כו׳ בסיד וקשה לא״:יי כו׳ כצ״ל:

סלע הבא בידים. פירוש סלע רך שנחפר ביד בלי גרזן. הר״י ן׳ מיגש ז״ל.

בד״ה ה״ג בספרים כו׳ אלא אגב דאייתי ברייתא מפרש לה כו׳ עכ״ל ומיהו אע״ג דידע סברא דאיכא לארחוקי טפי בבא בידים לא ניחא ליה לשנויי הכי בא בידים שאני דאפשר לומר להך גירסא דאין נראה לו לתלמודא לחלק לענין היתר לסמוך בין בא בידים ובין לא בא בידים וק״ל:

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: סלע הבא בידים, כלומר, סלע רך שאפשר לחפור בו בידים בלבד, בלי כלי — זה חופר בורו מכאן, וזה חופר בורו מכאן, זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד, וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד, משמע מכאן שאפילו הראשון צריך להרחיק גם כשאין עוד בור של השני! ודוחים: בא בידים שאני [שונה] כיון שהסלע רך מאד צריך להרחיק יותר.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: In the case of rock that is so soft that it crumbles in one’s hands, and no tool is needed, this one may dig his pit from here, and that one may dig his pit from there. This one distances his pit three handbreadths and plasters with lime, and that one distances his pit three handbreadths and plasters with lime. This indicates that the first one who digs a pit must distance his pit even when the second one does not yet have a pit. The Gemara rejects this proof: Rock that crumbles in one’s hands is different. In this case, one must maintain a distance from the boundary due to the softness of the ground.

(15) וּדְקָאָרֵי לַהּ מַאי קָאָרֵי לַהּ בָּא בְּיָדַיִם אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּבָא בְּיָדַיִם לִיבְעֵי נָמֵי רַוְוחָא טְפֵי קָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara is puzzled by this exchange: And he who asked it, why did he ask it? The baraita is explicitly referring to rock that crumbles in one’s hands, so this is clearly a unique case. The Gemara answers that the Sage who asked the question assumed that the halakha of the baraita includes all types of soil, and he thought that it was necessary for the tanna to mention the specific example of rock that crumbles in one’s hands, as it could enter your mind to say that since this substance crumbles in one’s hands he is required to keep his pit at an even greater distance. To counter this, the baraita teaches us that a distance of three handbreadths is sufficient.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודקארי לה – משום קשיא מאי קארי וכי לא היה יודע דהיכא דבא בידים צריך הרחקה טפי ומאי טעמא מקשה ליה. אמר לך המקשה לעולם משום קושיא קא מייתינא לה והאי דקתני מתני׳ בא בידים הוא הדין נמי בשאר קרקע שלא בא בידים דצריך הרחקה אבל מש״ה מתני בא בידים טפי משאר קרקע דאיצטריך למיתנייהו דס״ד כו׳ קמ״ל דלא צריך ריחוק טפי משאר קרקע. ולעולם לא מצי סמיך ¹ ותיובתא דאביי ואביי מתרץ לה ² נפל שאני. כפ״ה:

1. [נראה דצ״ל ולעולם לא מי סמיך אפי׳ בשאר קרקע שלא בא בידים ותיובתא דאביי וכו׳]:

2. [נראה דצ״ל שבאו לחפור בבת אחת]:

ה״ג: בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי לה בא בידים איצטריך סד״א כו׳ – כלומר הוא הדין אע״ג דלא בא בידים והאי דנקט בידים רבותא אשמעינן דאף על גב דבא בידים אין צריך להרחיק אלא שלשה טפחים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 14]

ותוהים: ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה אותה מה הקשה אותה]? הרי במפורש נאמר שכאן מדובר בסלע הבא בידים! ומשיבים: לדעתו מדברת הברייתא בכל סוג של קרקע, אלא בא בידים איצטריכא ליה [הוצרך לו] לתנא לומר ולהשתמש דווקא בדוגמא זו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שכיון שבא בידים ליבעי נמי רווחא טפי [יצטרך גם רווח גדול יותר], על קא משמע לן [השמיע לנו] שדי בשלושה טפחים.

The Gemara is puzzled by this exchange: And he who asked it, why did he ask it? The baraita is explicitly referring to rock that crumbles in one’s hands, so this is clearly a unique case. The Gemara answers that the Sage who asked the question assumed that the halakha of the baraita includes all types of soil, and he thought that it was necessary for the tanna to mention the specific example of rock that crumbles in one’s hands, as it could enter your mind to say that since this substance crumbles in one’s hands he is required to keep his pit at an even greater distance. To counter this, the baraita teaches us that a distance of three handbreadths is sufficient.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) תָּא שְׁמַע מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: One must distance the solid residue of produce that has been pressed free of its oil, and animal manure, and

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גפת – פסולת זיתים שמוציאין מבית הבד:

מרחיקין את הגפת כו׳ טעמא דאיכא כותל כו׳ – פירוש וקשה לרבא ותימה מאי קושיא הכא ודאי מותר לסמוך בשאין כותל שאין מזיק כלום וכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר את הגפת וי״ל דהני נמי מקלקלין את הקרקע ויזיק לכותל לכשיבנה אפי׳ שוב יסיר ועוד אומר ר״י דבכל אלו יש טורח בסילוקן ולכך מעתה יכול לעכב עליו כי יש לחוש שמא לא ימהר לסלקו כשירצה לעשות כותל וא״ת אכתי מאי פריך לרבא הא מפרש טעמא לעיל משום דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי וי״ל דההוא טעמא לא קאמר אלא אליבא דרבי יוסי והכא לא פריך אלא אליבא דרבנן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע מרחיקין את הגפת וכו׳. ואם תאמר מא קא מקשה מיהא לרבא, והא אמרינן לעיל דטעמא דרבא משום דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לה לארעיה, והכא ליכא למימר הכי, דהא גפת וזבל לא מקלקל ליה לארעיה שלא תהא ראויה לעשות בה כותל כשיבא לבנות; וי״ל דההוא טעמא לדברי רבי יוסי נקיט ליה, אבל רבא בין לרבנן בין לרבי יוסי קאמר, ומדרבנן מקשין ליה לרבא בכולה שמעתין, וכדמקשין ליה ממתניתין דלא יטע אדם אילן סמוך למצר חברו.

תא שמע מרחיקים את הגפת כו׳. כתוב בתוספות ויש לומר דהכא נמי מקלקלים את הקרקע ויזיק לכותל כו׳. והר״י בעליותיו כתב דאין לומר זה משום דכיון שחופרים ליסוד כשבונים את הכותל נמצא שלא היה שם היזק בהנחתו. עד כאן.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: מרחיקין את הגפת, ואת הזבל, ואת

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: One must distance the solid residue of produce that has been pressed free of its oil, and animal manure, and

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםתוספותראב״דספר הנראור זרוערמ״הרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא בתרא יז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא בתרא יז:, ר׳ חננאל בבא בתרא יז: – מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד, רי"ף בבא בתרא יז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום בבא בתרא יז:, הערוך על סדר הש"ס בבא בתרא יז:, רש"י בבא בתרא יז:, ר"י מיגש בבא בתרא יז: – מהדורת הרב יהושע פוליטנסקי והרב יעקב דהן, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים), תוספות בבא בתרא יז:, ראב"ד בבא בתרא יז: – מהדורת נתנאל שפירא (עורך), 'שרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 61–119, באדיבות הוצאת תבונות של המכללה האקדמית הרצוג. על הכנת המהדורה עמלו גם: צבי אונגר, אבי אסולין, שגיא אקשטיין, הלל אשכולי, אליעזר באומגרטן, דרור בונדי, יצחק בן דוד, אורי בריליאנט, יהודה גרנות, הרב יובל ואדעי, זיו זליגר, הרב יואל פרידמן, אביחי צור, איתי קצב. על הפירוש, ראו: ד"ר עוזי פוקס, 'מבוא לשרידים מפירוש הראב"ד על מסכת בבא בתרא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 53–60., ספר הנר בבא בתרא יז: – מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד, אור זרוע בבא בתרא יז:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא בתרא יז:, רמ"ה בבא בתרא יז:, רמב"ן בבא בתרא יז:, רשב"א בבא בתרא יז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא בתרא יז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא בתרא יז:, שיטה מקובצת בבא בתרא יז:, מהרש"א חידושי הלכות בבא בתרא יז:, פירוש הרב שטיינזלץ בבא בתרא יז:, אסופת מאמרים בבא בתרא יז:

Bava Batra 17b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Batra 17b, R. Chananel Bava Batra 17b, Rif by Bavli Bava Batra 17b, Attributed to R. Gershom Bava Batra 17b, Collected from HeArukh Bava Batra 17b, Rashi Bava Batra 17b, Ri MiGash Bava Batra 17b, Tosafot Bava Batra 17b, Raavad Bava Batra 17b, Sefer HaNer Bava Batra 17b, Or Zarua Bava Batra 17b, Tosefot Rid Third Recension Bava Batra 17b, Ramah Bava Batra 17b, Ramban Bava Batra 17b, Rashba Bava Batra 17b, Meiri Bava Batra 17b, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Batra 17b, Shitah Mekubetzet Bava Batra 17b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Batra 17b, Steinsaltz Commentary Bava Batra 17b, Collected Articles Bava Batra 17b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון